אדלר נ' עיריית תל אביב ואח'

פסק דין

התביעה שבפניי עניינה פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בשטח שיפוטה של עיריית תל –אביב, הנתבעת 1, בסמוך למפעלה של הנתבעת 2, מילקו, המבוטחת על ידי הנתבעת 3, כלל.

1.במסגרת הליך גישור, שהתקיים בין התובעת לנתבעת 1 הגיעו הצדדים להסכמה כי גובה

הנזק יעמוד על סך 18,500 ₪. נציג הנתבעות 2,3, אומנם לא השתתף בגישור, אך לאחר

ששמע את המלצת בית המשפט, הביע הסכמתו להצטרף להסכמה לעניין גובה הנזק, אך

עמד על כך שינוהל דיון לגבי החבות והאחריות של הנתבעות 1,2.

2. בנסיבות אלו קבעתי כי בהסכמה, יעמוד גובה הנזק על סך של 18,500 ₪. הנתבעות טענו

לעניין האחריות והחבות החלות על כל אחת מהן כפי שיפורט להלן.

3.העירייה לא כפרה באחריותה וחובתה לתחזוק המדרכה, נשוא כתב התביעה, אך לטענתה

המדרכה איננה בנויה לנסיעת משא כבד של משאיות הנכנסות למפעל הנתבעת 2, והעוברות

דרך קבע על המדרכה. כתוצאה מהשימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 במדרכה הצורך

בתחזוק המקום על ידי הנתבעת 1, הינו רב מהמקובל, אך עדיין לא ניתן לעשות זאת ללא הפסקה.

4.במקרה הנדון, התאונה אירעה כתוצאה מכך שהיה שבר במדרכה והתקלף האספלט והדבר

נגרם כתוצאה ממעבר רב של המשאיות דרך המדרכה.

5.נציג הנתבעות 2,3 טען שלעירייה אין כל הוכחה כי ניתן לייחס אשם כלשהוא לנתבעת 2.

מעולם לא הייתה פנייה של העירייה בנדון לנתבעת 2 וחזקה על העירייה שלו הייתה סוברת

שקיימת אחריות לנתבעת 2, הייתה פונה אליה. בנסיבות אלו טען נציג הנתבעות 2,3, שיש

לדחות את התביעה נגדן.

6.לאחר ששמעתי את הצדדים, הגעתי למסקנה שמדובר באחריות משותפת. אין מחלוקת על

כי על העירייה חלה האחריות לבדוק את המדרכות באופן שוטף ולדאוג לתקינותם ובמקרה הצורך לתיקונם. יחד עם זאת, לא תמיד ניתן למנוע כל תקלה על ידי בדיקה מוגברת. במקרה הנדון אני מקבלת את טענת העירייה שהשימוש שנעשה במדרכה, גם אם אין בכך איסור, על ידי הנתבעת 2, הוא שימוש חריג ואשר יכול לגרום לנזקים מעבר לנזקים הרגילים של בלאי .