אדיב נ' בגדדישווילי ואח'

החלטה

בקשה "לדחייה ולחלופין למחיקה על הסף" מחמת העדר יריבות, התיישנות, שיהוי, ובשל חוסר תום לב המשיב.

הרקע וההליכים

1. ביום 1.6.05 הגיש המשיב, עו"ד במקצועו, את התובענה נגד המבקשת ונגד בעלה המנוח בנימין בגדדישווילי ז"ל (להלן – המנוח).

לציין כי התובענה הוגשה עוד בחיי המנוח, שנפטר כחודשיים לאחר מכן, קרי, בחודש אוגוסט 2005.

2.בתובענה עתר המשיב לסעד של פסק דין הצהרתי שיקבע כי על הנתבעים (המבקשת והמנוח) לכבד הסכם שכ"ט שנכרת בינו לבין המנוח ביום 24.3.89 (להלן – הסכם שכה"ט) וכי על הנתבעים לשלם למשיב 10% בתוספת מע"מ מכל הכספים שיתקבלו בגין זכויות מקרקעין שברחוב הירקון 5 בתל-אביב, המוחזקים על-ידי הנתבעים (להלן – הנכס). בנוסף עתר המשיב לחייב את הנתבעים לשלם לו סך של 166,500 ₪ בגין שירותים משפטיים שנטען כי הנתבעים קיבלו ממנו בעבר (כמפורט באריכות בסעיף 4 לכתב התביעה המקורי).

3.בכתב התביעה תאר המשיב את מערכת היחסים [עו"ד – לקוח] שהיתה בינו לבין המנוח מאז שנת 1979 ואילך. כך הסביר כי הסכם שכה"ט בא לעולם לאחר שבראשית שנת 1985 פנה אליו המנוח וביקש ממנו לייצגו בהליכי הסדר מקרקעין משהחלה העירייה בהליכים לפנותו מהנכס. לטענת המשיב: "הואיל והפרוטה לא היתה מצויה אז בכיסו של "הנתבע" הוא ביקש לדחות את התשלום עד סיום הליכי ההסדר. הוסכם בין הצדדים ששכ"ט התובע יהיה 12% משווי המקרקעין בהם החזיקו "הנתבע" ואחותו... במועד בו ישולם שכ"ט והוא ישולם עם סיום הליכי ההסדר. "הסכם שכ"ט"...נחתם מאוחר יותר – ב 24.3.1989" (סעיף 5(ב) לכתב התביעה המקורי). מוסיף המשיב לטעון כי לאחר התדיינות מול פקיד ההסדר ולאחר התדיינות ממושכת של למעלה מ-6 שנים בבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 20.6.91 (להלן – פסק הדין); לפי פסק הדין הוכרה זכות הנתבעים להחזיק בנכס והעירייה ויתרה על פינויו. לטענת המשיב ניסה למכור את הנכס עבור הנתבעים במשך 14 שנה מאז פסק הדין אך ללא הצלחה בגלל פעולות שונות שנקטה העיריה לסכל את המכר. בהמשך, בשנת 2005, שינתה העיריה עמדתה והודיעה כי היא מוכנה לנהל מו"מ לפיצוי הנתבעים תמורת פינוים מהנכס. טוען המשיב כי "זמן קצר אח"כ יזם "הנתבע" שיחה בינו לבין התובע במהלכה הסביר לתובע שלדעת אשתו, "הנתבעת", שעור שכ"ט שהוא "הנתבע", התחייב לשלם ל"תובע" כשיתקבלו דמי הפינוי מ"המקרקעין" או שווים, נראה לה מופרז וכי לפיכך על "התובע" לותר על מרבית, בעצם כמעט על כל שכ"ט המגיע לו עפ"י מה שהוסכם ביניהם בעבר ולאורך כל השנים בע"פ ובכתב, שאם לא יוותר כדרישתה, כך "איים""הנתבע" על "התובע", התיק ילקח מידי התובע ויועבר לעורך דין אחר ואז התובע לא "יראה גרוש" ולא יקבל מאומה" (סעיף 9 לכתב התביעה המקורי).

4.ביום 28.7.05 הועבר ההליך דנן לבוררות לפני כבוד השופט (בדימוס) אלוני ז"ל.

במהלך הליכי הבוררות נפטר המנוח, ולאחר מכן, בטרם ניתן פסק הבוררות, נפטר גם הבורר. התיק הוחזר לבית המשפט, ובדיון שהתקיים לפני כבוד השופט זמיר ביום 1.4.09, הורה בית המשפט למשיב לתקן את תביעתו "...על דרך של החלפת הנתבע 1 במנהל העיזבון או ביורשים". ביום 20.9.10 הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן, וצרף את כל היורשים הפוטנציאליים של המנוח (הנתבעים 1- 6) מהטעם כי טרם ניתן צו ירושה ו/או צו קיום צוואה על עזבונו של המנוח, ולא ידוע מי יורשיו.

לציין כי ביום 17.11.10 הגישה המבקשת כתב הגנה מתוקן מטעמה.

5. ביום 5.1.11 הגישה המבקשת את הבקשה שלפני.

לטענתה, אין יריבות בינה לבין המשיב שכן כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדה באופן אישי, כי לא נכרת עמה כל חוזה, בין מכללא ובין מפורש, לדבריה מעולם לא ביקשה ולא קיבלה את שרותי המשיב, כי זכויותיה בנכס הן זכויות דיירת מוגנת מכוח ישיבתה בנכס, ולא מכוח היותה יורשת. לטענתה, נישאה למנוח רק בשנת 2001, ולכן "...אין כל עילה לחייב את המבקשת לשלם אחוזים מהפיצוי שתקבל עבור זכויותיה בנכס, מכח הסכם שכר טרחה שכביכול נחתם על ידי בעלה בנוגע לזכויותיו הוא, 13 שנים לפני שנישא לה, ולפני שהתגוררה בנכס..." (סעיף 11 לבקשה).

עוד הוסיפה המבקשת כי גם אם נחתם הסכם שכה"ט בין המשיב לבין המנוח "...הרי שהתובע התקשר עם המנוח בהתקשרות חוזית-רצונית בנוגע לזכויותיו כדייר מוגן. המנוח לא היה נשוי ולא היו לו ילדים. התובע הינו עו"ד ותיק, ויש להניח כי ידע שבמקרה של פטירת המנוח לא ניתן להעביר את זכויות הדייר המוגן ליורש כלשהו ובוודאי שלא לחייב יורש כלשהו בתשלום. זהו סיכון מחושב אותו נטל התובע על כתפיו. יש להניח כי סיכון זה גולם ותומחר בהתאם בהתקשרות שבין התובע למנוח" (סעיף 13 לבקשה).

6.המבקשת גם טענה כי עילות התביעה התיישנו שכן לטענתה עותר המשיב לקבל שכ"ט בגין פעולות משפטיות עבור המנוח בין השנים 1979- 2000, ותביעתו הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתישנות, כן ציינה כי "למנוח, כך על פי גרסתו של המשיב, לא היה כל קושי לשלם שכר טרחת עורך דין עד שנת 1994...משלא טען המשיב כי המנוח "בשנת 1979" ביקש דחיית מועד פירעון חובותיו, ולאור העובדה שהמשיב ידע מתי קמה לו כל אחת מעילות תביעה, אין מנוס מלקבוע כי המשיב קיבל את כל מה שהיה מגיע לו מהמנוח עד שנת 1994" (סעיף 7 לבקשה). המבקשת מדגישה, כי המועדים בהם נקב המשיב בכתב התביעה מעידים בעד עצמם על כך שהתביעה התיישנה, ולמצער, יש למחוק את סעיף 5 על תתי סעיפיו מטעם זה.

7.לטענת המבקשת, התביעה הוגשה על-ידי המשיב בחוסר תום לב בשל "...דרישתו המופרזת לקבל מהמבקשת שכר טרחה בגובה 15 אחוזים בצירוף מע"מ, בעוד שבהסכם המוכחש מכוחו הוא טוען לפסק הדין ההצהרתי, חתם (כביכול) המנוח על תשלום של 10 אחוזים בלבד, ללא אזכור למע"מ" (סעיף 12 לבקשה).

8. המשיב התנגד לבקשה.

בפתח דבריו ציין, כפי שגם ציין בדיון שהתקיים ביום 5.1.11 כי "...אין עוררין כי חלק מן העילות הכספיות אשר נתבעות בכתב התביעה המתוקן והמפורטות בסע' 19 בו – התיישנו ואין למשיב כל התנגדות כי הן תימחקנה מכתב התביעה" (סעיף 9 לתגובה), כך ציין כי הוא מסכים שכל עילה שנולדה בטרם 31.5.98, תמחק מכתב התביעה, והכוונה לעילות המפורטות בס"ק 19(א), (ב), (ה), (ו), (ז) ו-(ח).

9.את טענת העדר יריבות מבקש למחוק מחמת השיהוי בהעלאתה וכי "...לו סברה המבקשת (אשר הייתה חלק מהליך הבוררות מלכתחילה) כי יש טעם כל שהוא בטענת העדר היריבות לאור פטירתו של המנוח, הייתה צריכה לטעון זאת כבר במסגרת הליך הבוררות...שכן זו הייתה ההזדמנות הראשונה להעלותה..." (סעיף 24 לתגובה).

גם לגוף הטענה טוען המשיב, כי בהתאם לסעיף 128 לחוק הירושה, אין לפטור יורש בגין חובות שלא סולקו, ועל כן כל אחד מהיורשים אחראי לסילוק חובות העזבון עד מלוא שווי העיזבון. לפיכך טוען המשיב, כי המבקשת היא בעלת דין ישירה בהיותה יורשת פוטנציאלית של המנוח.

10.טענת חוסר תום הלב שנטענה על ידי המבקשת מצריכה בירור לגופה ומשכך, טוען המשיב, אין לדון בה במסגרת בקשה לסילוק על הסף.