אדטו נ' יפת

החלטה

בבקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף

עניינה של התביעה, הלוואה אשר נתן התובע לבעלה של הנתבעת, אשר לא הושבה. בעלה של הנתבעת עזב את הארץ ומתקיימים בעניינו הליכי פש"ר.

התובע טוען, כי הנתבעת חייבת בתשלום החזר ההלוואה שקיבל בעלה מתוקף חזקת השיתוף בין בני זוג, בנכסים ובהתחייבויות, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט ועל פי עילות נוספות שצויינו בכתב התביעה.

טענות הבקשה

הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף המתבססת בעיקר על כך, שבמסגרת הליכי הפש"ר שהתנהלו כנגד בעלה בבית המשפט המחוזי בחיפה (בתיק 51755-01-11) , אושר הסדר חובות מול כל נושיו, כאשר התנגדותו של התובע לאישור הסדר החובות ובקשתו להיות מוחרג ממנו נדחו.

לטענת המבקשת, החוב של בעלה כלפי התובע הוא חוב אישי שלו, ואף התובע ראה את החוב ככזה, כאשר הגיש תביעה בעבר בגין החוב כנגד הבעל בלבד (בתיק 14601-01-09 שלום, חיפה). במסגרת פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט יואב פרידמן שם, נתקבלה התביעה נגד הבעל, ונקבע כי סכומי ההלוואה הוזרמו על ידי הבעל לחברה בשליטתו. משכך, סכומי ההלוואה לא הגיעו לידי המבקשת והיא לא נהנתה מהם.

משהופטר בעלה של התובעת מתשלום החוב במסגרת הסדר הנושים שאושר, והחייב עמד בהסדר, ומשנדחתה בקשת התובע להחריג את החוב מההסדר, החוב איננו קיים עוד. בהיעדר חוב קיים של הבעל, הלכת השיתוף איננה יכולה להקים את החוב באופן עצמאי.

על כן, כאשר התביעה כנגד המבקשת הוגשה מתוקף הלכת השיתוף בין בני זוג, רק "אגב חובו" של בעלה, שאיינו קיים עוד, התביעה משוללת עילה.

קבלת התביעה כנגד המבקשת בגין חוב של בעלה, תעקר מתוכנם את הליכי הפש"ר, והיא מהווה מעין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.

לחלופין, ביקשה הנתבעת לעכב את ההליכים בתובענה עד שיינתן פסק דין בבית המשפט העליון בערעור שהגיש התובע כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בהליך הפש"ר.

טענות המשיב

גם אם יעמוד הסדר הנושים על מכונו לאחר הערעור, הפטור שניתן על פיו ניתן לבעלה של המשיבה ולא לה.

התביעה מבוססת על עילות תביעה עצמאיות, כנגד המבקשת באופן אישי, כולל העילה המבוססת על עיקרון השיתוף בין בני הזוג, עשיית עושר ולא במשפט ועוד.

במסגרת פסק דין שניתן בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים, בבית המשפט המחוזי בחיפה (בתיק ת"א 7470-01-09) נקבע, כי הסכם יחסי ממון שהציגו המבקשת ובעלה היה הסכם למראית עין ולכן בטל, הוחל עליהם משטר איזון בנכסים, ונקבע, כי הווילה של בני הזוג בשכונת דניה משותפת לשניהם בחלקים שווים. ערעור שהוגש על פסק דין זה נמחק. לכן, גם אם ההלוואה ניתנה לבעלה, החובה להחזיר את ההלוואה חלה גם על המבקשת באופן אישי.

המבקשת נהנתה מסכומים גבוהים, אשר הוזרמו למשק הבית המשותף על ידי בעלה ועל ידי החברה שבשליטתו, אשר אליה הוזרמו סכומי ההלוואה שנתן לו המשיב.

דיון והכרעה

פסיקת בתי המשפט החילה את חזקת השיתוף בין בני זוג על מכלול היחסים הכלכליים בניהם, זכויות וחובות. מתוך כך, הכירה הפסיקה באחריות הדדית של שני בני הזוג לחובות שיצר אחד מהם, למעט כאלה שהם בעלי אופי אישי מובהק, גם במסגרת היחסים בינם לבין בעלי חוב.

"עורך הדין אלמגור, בא כוחו המלומד של הבנק, חוזר לפנינו על הטענה, כי לצד חזקת השיתוף בנכסים, הקיימת בין בני זוג נשואים, קיימת גם "חזקה מקבילה ומשלימה של שיתוף בחובות. לבני זוג אחריות הדדית לחוב שנוצר על ידי מי מהם... רק חוב שהוא בעל אופי אישי מובהק לא ישא בו בן הזוג השני, כשנטל ההוכחה בעניין זה הוא על בן הזוג הטוען כי חוב מסויים יוצא מכלל החובות המשותפים".

אכן, יש לטענה זו, לפחות בחלקה, על מה שתסמוך. שכן ניתן לטעון, כי כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם "למאמץ המשותף" במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו "מאמץ משותף"? בנדון זה מוצאים אנו את דבריו של השופט ברנזון בע"א 446/69 [1], בעמ 820 מול אות השוליים ג: