אדורם )כהן( נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק דין

התובע, עו"ד במקצועו, ייצג את הנתבע 2, עובד זר שהגיע לישראל כחוק מאוקראינה, בהליכים משפטיים שונים בפני הנתבע 1 ובמסגרתם נקבעה לנתבע 2 נכות צמיתה בשיעור 51% לאחר שנפגע בתאונת עבודה. עקב כך, היה זכאי הנתבע 2 לגמלה חודשית מהנתבע 1.

הנתבע 2 לא שילם לתובע את שכר הטרחה בעבור שירותיו המשפטיים והתובע הגיש נגדו תביעה כספית על-סך 24,000 ₪ בת.א. (שלום ת"א) 36690/07. ביום 27.5.08 ניתן תוקף של פסק דין באותו ההליך להסדר שהושג בין התובע לנתבע 2 שלפיו: "הנתבע מס' 1 (הנתבע 2 בענייננו- צ.ע).....ישלם לתובע, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה, סך של 24,000 ₪ (סכום כולל מע"מ), שישולם עד ולא יאוחר מיום 1.10.08........עוד מסכים הנתבע, כי במקרה כאמור, בו לא ישלם הסכום עד ליום 1.10.08, 50% מהקיצבה החודשית המגיעה לו מהמוסד לביטוח לאומי, יועברו לידי התובע. הנתבע נותן בהסכמתו זו, הוראה בלתי חוזרת, למוסד לביטוח לאומי, להעביר 50% מסכום הקיצבה החודשית, כאמור לידי התובע עד להשלמת הסך של 24,000 ₪ שהם צמודים כאמור, וזאת במקרה ולא ישולם הסכום קודם לכן". למען הסר ספק, הנתבע 1 לא היה צד באותו ההליך.

הנתבע 2 לא קיים את ההסכם האמור וביום 24.9.09, על סמך פסק האמור, פתח התובע בהליכי הוצאה לפועל, ולבקשתו ניתן צו עיקול וצו מימוש עיקול הכספים המגיעים לטענתו לנתבע 2 מהנתבע 1. ביום 18.11.09 פנה התובע לנתבע 1 וביקש לקבל לידיו את הגמלאות המגיעות לנתבע 2 ונענה כי הנתבע 2 כלל לא זכאי לגמלה וכן כי ממילא לא ניתן להמחות הזכות לגמלה לאור הוראות סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי).

כך נולדה התביעה שבפני, שהוגשה נגד שני הנתבעים, ובה עותר התובע לקבלת הסכום האמור מהנתבע 1, בצירוף תוספת ריבית והצמדה בהתאם לסכום בתיק ההוצאה לפועל.

ביום 17.11.10, לבקשת התובע שהודיע כי הוא לא מצליח לאתר את הנתבע 2, ניתן פסק דין שלפיו התביעה נגדו נמחקת. התביעה המשיכה להתברר בנוגע לנתבע 1 בלבד בפסים של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

לאור טענות הצדדים בהליך, נדרשת הכרעה בשתי השאלות הבאות:

האם הוכח כי הנתבע 2 היה זכאי לגמלה מהנתבע 1 במועד שבו פנה התובע לנתבע 1, היינו ביום 18.11.09?

בהנחה והתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, נשאלת השאלה האם ניתן היה להמחות לתובע את הזכות לגמלה של הנתבע 2, כפי שאלה סיכמו ביניהם בהליך האחר?

זכאות הנתבע 2 לגמלה במועדים הרלבנטיים

אין מחלוקת בין הצדדים כי לנתבע 2, עובד זר, נקבעה נכות צמיתה בשיעור 51% מיום 13.4.04 שהקנתה לו זכאות לגמלה חודשית מהנתבע 1. גמלה זו אף שולמה לנתבע 2 מידי חודש, עד אשר ביום 14.9.08 הפסיק הנתבע 1 להעביר לו את הגמלה החודשית "כי לא היה אישור אשרת שהייה" (עדות נציג הנתבע 1, עמ' 4 ש' 17) וכן כי "מאחר ולא ידוע אם הנ"ל נמצא בארץ עם אישור שהייה. עד כה טרם פנה הנ"ל או מישהו מטעמו כדי להודיע על הימצאותו. כל עוד נמצא בארץ ללא אישור שהייה לא נוכל לשלם קצבה" (נ/1). במצב דברים זה, לשיטת הנתבע 1, ביום 18.11.09, המועד שבו פנה התובע לנתבע 1, הנתבע 2 כלל לא היה זכאי לגמלה חודשית.

יובהר כי הן התובע והן הנתבע 1 לא יודעים פרטים על מקום הימצאו של הנתבע 2 ועל הסטאטוס שלו כעת (ראה בהקשר זה גם פרוטוקול הדיון מיום 17.11.10), וזה האחרון אף לא פנה לנתבע 1 בבקשה להמשיך לקבל גמלה, לאחר הפסקת התשלומים.

סעיף 324ב לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי) דן בשלילת גמלה משוהה שלא כדין וקובע כי:

(א) לא תשולם גמלה לשוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 בחוק הכניסה לישראל (בסעיף זה – שוהה שלא כדין) בעד תקופת שהותו כאמור.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), מי שמשתלמת לו גמלה ונעשה שוהה שלא כדין, יופסק לו תשלום הגמלה בעד תקופת שהותו שלא כדין לפי הוראות הסעיף הקטן האמור, החל בתום 30 ימים מיום שנעשה שוהה שלא כדין.

(ההדגשות אינן במקור)

לטענת התובע, יש ליתן לסעיף 324ב פרשנות ליברלית ורחבה ברוח פסק דינו של בית משפט העליון בבג"צ 1911/03 האגודה לזכויות האזרח ואח' נגד שר האוצר ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים), שם נקבע בין היתר, בהתאם לעמדת המדינה, כי על-פי פרשנות הנתבע 1, סעיף 324ב לא יחול במקרים מסוימים. התובע הפנה לאמור בסעיף 3(4) לפסק הדין בו צוין כי על-פי הפרשנות של הנתבע 1 - "ישולמו גמלאות בכסף למי שנפגע בהיותו שוהה לא חוקי, אך הפסיק להיות שוהה לא חוקי. קרי, אם הפכה שהותו לחוקית או אם יצא מישראל". התובע ביקש להקיש מעמדה זו לענייננו על דרך של קל וחומר.

איני רואה בעין בעין עם התובע את הטענה כי המסקנה העולה מעמדה זו יכולה לסייע לו. הדגש הושם באופן ברור על המעמד של מקבל הגמלה, כשוהה חוקי או מי שעזב את ישראל, כתנאי לקבלת הגמלה ולגבי תקופה זו בלבד (ראה בהקשר זה גם עדות נציג הנתבע 1, עמ' 5 ש' 18) וכך גם עולה בבירור מלשון סעיף 324ב(א) ו- (ב). בעניינו, שוב, לא נסתרה גרסת הנתבע 1 לפיה אין לנתבע 2 אשרת שהייה כדין החל מיום 14.9.08 ולכן הוא לא זכאי לגמלה.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובע לא הוכיח כי הנתבע 2 היה זכאי לגמלה בתקופה הרלבנטית לתביעה ולכן דין התביעה להידחות.

האם הנתבע 2 היה רשאי להמחות לתובע הזכות לגימלה?