אדווה טל נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

העובדות:

1. בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2012 היה בבעלות העוררת רכב בעל מספר רישוי 7500976 (להלן: "הרכב"). בחודשים הנ"ל בוצעו ברכב מספר נסיעות בכביש האגרה, כהגדרתו בחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), ככל הנראה, ללא ידיעתה של העוררת.
2. המשיבה שלחה לטענתה את החשבונות לתשלום בגין הנסיעות לעוררת (משום שכאמור היא הייתה רשומה ברישומי רשות הרישוי כבעלים של הרכב במועדים הרלוונטיים) לפי הכתובות שצוינה ברישומי משרד הרישוי ככתובתה של העוררת – לוי אשכול 104/18 תל אביב.
3. משלא שולמו אגרות הנסיעה בגין הנסיעות ברכב, התווספו לאגרות הנסיעה חיובי פיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה") מכוח החוק ותקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט - 1999 (להלן: "תקנות האכיפה"). המשיבה טוענת כי שלחה את החשבונות שכללו מרכיב פו"ה לכתובת העוררת הנ"ל בדואר רשום. בהתאם לרישומי רשות הדואר שצורפו לכתב התשובה, חשבון אחד שנשלח בדואר רשום חזר לידי המשיבה מהטעם "לא נדרש בידי הנמען" וחשבון אחר חזר לידי המשיבה מבלי שצוין הטעם להחזרתו.
4. לטענת המשיבה, משלא סולק חובה של העוררת, היא הוציאה לעוררת מכתב התראה טרם פתיחת תיק ההוצל"פ, ולטענת המשיבה, ביום 22.9.2013, מכתב ההתראה נמסר לאמה של העוררת, שסירבה לחתום על אישור המסירה. לטענת המשיבה, מכתב ההתראה נמסר בכתובת אחרת מכתובת העוררת הנ"ל, זאת מאחר שהעוררת אותרה במועד המסירה כמי שהתגוררה בבית אמה ברח' גרינשפן 3 בראשון לציון. העוררת הכחישה מצדה טענה זו, וטענה שלא גרה בכתובת זו במשך שנים ארוכות, מאז עזבה את בית הוריה.   
5. משהעוררת לא פרעה את חובה, פתחה נגדה המשיבה, ביום 17.12.2013, תיק הוצל"פ. במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו על העוררת מגבלות רבות, ובכלל זה, עיקול על משכורתה, עיקול על כלי רכב, הגבלות על שימוש בכרטיס חיוב, הגבלה מלקבל דרכון או להחזיקו, הגבלה לקבל רישיון נהיגה או להחזיקו וצו עיכוב יציאה מהארץ.
6. במס' החלטות שונות הבענו ביקורת חריפה על המשיבה בנושא המגבלות שהוטלו על המשיבה (ראו החלטות הוועדה מיום 23.7.2015 ומיום 28.2.2017), ובכלל זה, על חוסר המידתיות שבין סכום החוב המיוחס לעוררת לבין ההליכים החמורים והמרובים שננקטו נגד המשיבה. בהחלטתנו מיום 28.2.2017 אף הטלנו על המשיבה הוצאות בסך 2,000 ₪ לטובת העוררת בשל התנהלותה בעניין זה.
7. יודגש שהעוררת לא הכחישה את דבר בעלותה ברכב במועד ביצוע הנסיעות, אלא שהיא טענה שנודע לה על החוב רק לאחר שננקטו נגדה הליכים במסגרת תיק ההוצל"פ שפתחה נגדה המשיבה. העוררת אף שילמה את קרן הנסיעות בסך של 243 ₪, בהתאם להחלטת יו"ר הוועדה מיום 25.2.2015.
8. ביום 28.2.2017 התקיים בפנינו דיון בתיק שבמסגרתו שמענו את טענות הצדדים והתרשמנו מעדותה של העוררת.

דיון:

9. מהנימוקים שיפורטו להלן אנו סבורים שעל העוררת לשאת בתשלומי קרן הנסיעות בלבד וכי לא היה בסיס חוקי לחייבה בתשלומי פו"ה, לא כל שכן, בחיובים ובהוצאות במסגרת תיק ההוצל"פ.
10. גרסתה של העוררת לפיה לא ידעה על ביצוע הנסיעות עד שהוטל עיקול על משכורתה במסגרת המגבלות שהוטלו ע"י המשיבה בתיק ההוצל"פ נמצא אמין עלינו ודבריה נתמכו בראיות, ובכלל זה, בראיות שצורפו ע"י המשיבה. כמו כן, אנו סבורים שלא היה בסיס חוקי לחייב את המשיבה בפו"ה שכן החזקה לפיה החשבונות נמסרו לעוררת אינה מתקיימת וגם לא ניתן לקבוע כי ידעה עליהם ממקור אחר. כמו כן, אנו סבורים שההתראה שנשלחה לעוררת לא נמסרה כדין ולכן לא היתה הצדקה לפתיחת תיק ההוצל"פ גם מהיבט זה. נבאר ונפרט את הדברים להלן.
11. בראש ובראשונה, המשיבה לא צירפה (לכתב התשובה או להודעות המשלימות שהגישה) את העתקי החשבונות ששלחה לטענתה לעוררת, וזאת בניגוד מוחלט לנוהל הוועדה המחייב אותה לצרף את העתקי החשבוניות, בוודאי כאשר סוגיית כתובת משלוח החשבונות וההתראה הוא בלב המחלוקת בין הצדדים. תחת זאת צירפה המשיבה לכתב התשובה (נספח A) "טבלת פרטי דיוור לחשבון" שבה המשיבה היא זו שהזינה את פרטי הכתובות אליהן לטענתה נשלחו, החשבונות. בנסיבות אלה אין אנו יכולים לקבוע ממצא ודאי באשר לכתובת שאליה נשלחו החשבונות, ולכן יש בכך כדי לפעול לחובת המשיבה.

יתירה מכך, גם אם היינו מקבלים את גישתה של המשיבה שכל החשבונות נשלחו לכתובת לוי אשכול 104/18 תל-אביב, הרי שלכל הפחות במועד משלוח החשבון הרביעי והאחרון (שנשלח ביום 13.2.2013 לגישתה של המשיבה) העוררת לא התגוררה עוד בכתובת זו, שכן לפי תמצית הרישום הנ"ל עולה שהחל מיום 10.2.2013 היא התגוררה כבר בכתובת אחרת. המשיבה לא צירפה, כאמור, מסמך אחר המציין את כתובתה של המשיבה במועד הנטען של משלוח חשבון זה.

הספקות ביחס לנכונות הכתובות שאליהן נשלחו החשבונות מתחזקת עוד יותר לאור העובדה שהחשבונות שכללו חיוב בפו"ה ושנשלחו לעוררת בדואר רשום לא נמסרו ליעדם, הראשון מהטעם שהוא לא נדרש ע"י הנמען והאחר מבלי שצוין הטעם לכך.  

בנסיבות אלה, איננו יכולים לקבוע כי החשבונות נשלחו או נמסרו בכתובת הרשומה של העוררת ברשות הרישוי במועד ביצוע הנסיעות הרלוונטיות ולמעשה לא מתקיימים התנאים המקימים את חזקות המסירה שבתקנות 5 (ב) ו – (ג) לתקנות האכיפה. לפיכך, אנו מקבלים את עדותה של העוררת לפיה נודע לה לראשונה על החוב למשיבה במועד הטלת העיקול על משכורתה, לאחר שהמשיבה פתחה נגדה תיק הוצל"פ.

12. בנוסף, ומעבר לצורך, אנו סבורים (והדברים צוינו בהחלטתה של יו"ר הועדה מיום 25.2.2015) שלא הייתה מסירה כדין של ההתראה לעוררת טרם פתיחת תיק ההוצל"פ, שכן המסירה לאמה לא מהווה מסירה כדין בנסיבות העניין. מעיון בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין שצירפה העוררת עולה כי החל מיום 10.2.2013, העוררת התגוררה ברחוב נורדאו 69 בראשון לציון. ב"כ העוררת ציין בדיון שהתקיים בפנינו ביום 28.2.2017 שהעוררת לא מתגוררת בכתובת של הוריה במשך שנים מאז עזבה את בית הוריה (שנת 2001) והדברים גם צוינו בתצהירה של העוררת שצורף לעיקרי הטיעון מטעמה. בנסיבות אלה לא ברור מדוע ההתראה הומצאה, לפי הנטען, לכתובת אמה של העוררת כפי שמצוין באישור המסירה ובדו"ח האיתור של חברת צ.ח.מ שירותים משפטיים שצורפו לכתב התשובה.

יתירה מכך, המשיבה ביקשה לזמן את אמה של העוררת לעדות לעניין המסירה, אולם המשיבה חזרה בה ולא מילאה אחר החלטת הוועדה מיום 2.3.2016 שקבע כי עליה להפקיד במזכירות ועדת הערר פיקדון להבטחת הוצאותיה של העדה. משכך, אמה של העוררת לא זומנה ועדותה לא נשמעה. בנסיבות אלה, בהן לא נשמעה עדותה של אמה של העוררת בסוגיה מהותית הנוגעות לעניין המסירה של ההתראה, וזאת בשל מחדלה של המשיבה למלא אחר החלטת הוועדה וביודעה שאמה של העוררת לא תוזמן לעדות ללא הפקדת הפיקדון, מתחזקת  הסברה שהמדובר בעדות שהייתה פועלת נגד המשיבה, דהיינו, מתחזקת הסברה לפיה ההתראה לא נמסרה כדין.