אגמי נ' עיריית אילת

פסק דין

1. ביום 26.11.12 הגיש התובע תובענה מנהלית ייצוגית וכן בקשה לאישור התובענה כייצוגית, על פי חוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "חוק התובענות הייצוגיות"), להשבת ריבית הפיגורים העונשית שגבתה הנתבעת, עיריית אילת (להלן: "העירייה"), ב-24 חודשים שקדמו למועד הגשת התובענה, בגין תשלומי החובה שהיו חייבים לה מכוח הוראות סעיפים 1-2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלום חובה), תש"ם – 1980. (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). במילים אחרות, בסיס טענת התובע הינה כי חיובי ריבית הפיגורים, לפי חוק הרשויות המקומיות, איננה "ריבית דריבית" כי אם "ריבית צמודה רגילה".

2.ביום 14.2.2013, הודיעה העירייה, בהתאם להוראת סעיף 9 (ב) לחוק התובענות הייצוגיות, כי כבר ביום 30.8.2011 הורתה היא לחברת אוטומציה, החברה המפעילה את מערכת הגבייה הממוחשבת העירונית, לתקן את אופן חישובי הריבית ובכל מקרה לאחר קבלת התביעה הנדונה חזרה ופנתה אל חברת אוטומציה לפעול להתאמת התוכנה כדי להביא לחדילת גביה של ריבית דריבית על חובות שבפיגור, החל מיום 24.2.13. בהתאם להודעה זו ביקשה העירייה את דחיית התביעה.

3.לאור הודעת החדילה האמורה, עתר התובע לפסוק לו גמול על עמלו וכן שכר טרחה לבא כוחו, בהתאם להוראת סעיף 9 (ג) לחוק התובענות הייצוגיות.

4.העיריה טענה כי התובע אינו זכאי לכל גמול מאחר ולא הוכיח עילת תביעה אישית. לחילופין, טענה כי לא השקיע כל מאמץ בהגשת תביעה זו והוכחתה מאחר וצעד בתלם חרוש של תביעות ייצוגיות שהוגשו בשנים האחרונות כנגד שורה ארוכה של רשויות מקומיות, מכוח אותה עילה. עוד טענה כי התובע אף לא טרח לפנות אליה במכתב דרישה כי תחדול מן הגביה האמורה, קודם להגשת התובענה וכי כל עניינו היה בעשיית עושר בדרך קלה.

5.השיקולים הרלבנטיים לפסיקת גמול לתובע ושכר טרחה לבא כוחו, מקום בו נדחתה התובענה על פי סעיף 9 (ב) לחוק התובענות הייצוגיות, מפורטים בסעיף 22 ו-23 לחוק התובענות הייצוגיות. סעיף 22 (ב) לחוק התובענות הייצוגיות מפרט את השיקולים לפסיקת גמול לתובע כדלקמן:

"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

1. הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי.

2. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הציבורית".

סעיף 23 (ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע שבקביעת שכר טרחת ב"כ התובע יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים:

"1. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

2. מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

4. האופן שבו ניהל ב"כ המייצג את ההליך;

5. הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".

6.עולה אפוא כי השיקולים הרלבנטיים לקביעת הגמול בחדילה מגבייה נחלקים ל-3 קטגוריות:

שיקולי התשומה – השיקולים הנוגעים למאמץ בהגשת התובענה, לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ובא כוחו כגון: הוצאות ומורכבות ההליך.

שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת - השיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, התועלת שבחדילת הגבייה ובאופן ניהול ההליך.

שיקולי הכוונה ציבורית – שיקולים הנוגעים לחשיבות הציבורית שבתובענה ובחדילה להגשמת מטרות החוק. כאשר במסגרת שיקולים אלה יכללו הקריטריונים של החשיבות הציבורית והפער בין הסעד שנקבע לסעד שנפסק וכן קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו. (ראה ע.א. 9134/05 אליעזר לביט עו"ד נ' קו-אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 7.2.08); בש"א 30728/07 שרית חבה נגד עיריית בת-ים (פורסם בנבו); ד"ר אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות תשס"ו – 2006", הפרקליט מט, תשס"ז, 131, 158-162.