אברהמי נ' אברגיל

החלטה

(בקשת רשות להתגונן)

התובע, הינו הזוכה על פי צוואת המנוח רחמים אברהמי ז"ל. הנתבעת רכשה מיורשי המנוח את הזכויות בדירה ברמת השרון בהתאם להסכם מיום 12.9.05. על פי ההסכם חלים על הנתבעת דמי חכירה ממועד קבלת החזקה ואילך וכן חלים עליה דמי היוון למנהל מקרקעי ישראל אם תבקש להוון את החכירה.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, הנתבעת ביקשה להוון את הזכויות והוצאה דרישת תשלום דמי היוון וחוב דמי חכירה על סך 101,436 ₪, המתייחסת לתקופה החלה על הנתבעת וכן דמי היוון לעתיד. התובע נשא בתשלום זה תוך שהנתבעת התחייבה להשיב לו את הסכום, ומשלא עשתה כן באה תביעה זו.

הנתבעת טוענת כי שילמה את מלוא התמורה בגין רכישת הדירה בסך 365,000$ לידי כונסי הנכסים אשר הם שמכרו את הדירה במסגרת הליכי כינוס, ופרט למס רכישה לא היתה אמורה לשלם על תשלום נוסף. בהתאם לסעיף 7 להסכם התחייבו הכונסים לשלם את כל התשלומים והמיסים שיחולו בעיסקה וזאת מתוך התמורה ששולמה להם על ידי הנתבעת. לטענתה, פנתה לעו"ד שני, הכונס, שאמר לה כי אינה חבה דבר לתובע, ומכאן טענתה לחוסר יריבות.

עוד היא טוענת כי המינהל שלח דף חשבון מיום 8.2.07 בו נקבעו דמי הסכמה בסך 166,048 ₪ אל מול דמי היוון בסך 61,628 ₪ וחוב דמי חכירה בסך 44,272 ₪. התובע, שרצה להגדיל את התמורה שבידיו, פנה לעו"ד שני וביקש לשלם את דמי ההיוון כדי לחסוך כספים, וטוענת הנתבעת כי היא ממילא אדישה לכך שכן מבחינתה שילמה את כל התמורה ואין חשיבות לתשלומים שישולמו ממנה. עו"ד שני מסר לתובע שני שיקים על חשבון דמי היוון וחכירה, והוא שילם את התשלומים מתוך הכספים שמסר לו הכונס שהינם למעשה מתוך כספי התמורה ששילמה הנתבעת, אשר אף מכחישה את טענת התובע כי שילם אותם לבקשתה שלה, וכי התחייבה להחזיר לו את התשלומים. אשר לחלק מדמי החכירה ששולמו, בסך 34,293 ₪ הרי שהם היו על חשבון חוב שהתייחס לתקופה טרם שקיבלה את החזקה לידיה ולכן ממילא אין היא חבה בו.

אכן, מבחינה כלכלית טהורה, נראה כי יש ממש בטענה כי לתובע היה כדאי לשלם דמי היוון + חוב דמי חכירה, בסך הנמוך עשרות מונים, כפי ששילם, מאשר לשלם דמי הסכמה גבוהים יותר. לכן, אף שיש בעצם תשלום דמי ההיוון על ידי הנתבע כדי להיטיב עם הנתבעת ולחסוך ממנה תשלום דמי חכירה לעתיד, נראה לי (מבלי לקבוע בדבר) כי לנתבע השתלם לשלם את ששילם, ובכך להגדיל את יתרת תמורת המכירה שתשאר בידיו, כאשר לנגד עיניו ראה את האינטרס שלו ולא של הנתבעת. במובן זה נהנו שני הצדדים, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר, ועשוי בית המשפט לקבוע במסגרת ההליך העיקרי כי התביעה אינה אלא ניסיון לעשות עושר ולא במשפט.

אין מחלוקת כי על פי לשונו של הסכם המכר תשלום דמי ההסכמה חל על התובע ודמי ההיוון חלים על הנתבעת, וזאת, כמובן, אם תרצה להוון את החכירה. ברור כי דמי היוון מיטיבים עם הנתבעת שלא תצטרך לשלם בעתיד דמי חכירה שנתיים. אלא, שהמחלוקת בין הצדדים היא האם תשלום דמי ההיוון נעשה על ידי התובע לבקשת הנתבעת ובהסכמתה או הרשאתה. שאלה זו של הסכמה היא ענין שבעובדה הטעון הוכחה ומוטל על התובע, שכן טענת הנתבעת בבקשה כי לא נתנה הסכמתה, היא טענת הגנה אפשרית שלא נסתרה. גם הטענה כי בכך ששילמה את מלוא התמורה ראתה עצמה כמי שקיימה את ההסכם, ללא צורך בתשלומים נוספים, היא טענת הגנה אפשרית.

בנוסף, הטענה כי חוב דמי החכירה ששולם מתייחס לתקופה בה היתה החזקה ברשות הנתבעת, טעונה גם היא בירור עובדתי, שכן מאישור התשלום למינהל שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, לא ברור לאיזו תקופה מתייחס החוב, ובנקודה זו לא נסתר סעיף 13 לתצהירה.

לאור האמור לעיל, לא הגעתי למסקנה כי לנתבעת הגנת בדים המצדיקה את דחיית הבקשה, ולכן ניתנת לה רשות להתגונן.

תיק נקבע לקדם משפט בפני כב' השופטת חנה קלוגמן ביום 5.6.11 שעה 10.00. הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים בהתאם לתקנות. כל בקשה בעניינים מקדמיים תוגש עד 30 יום לפני קדם המשפט עם העתק במישרין לצד שכנגד שיגיב בתוך 20 יום, והבקשות תידונה בדיון.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז כסלו תשע"א, 23 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.