אברהם נ' ששון ואח'

פסק דין

לפניי תביעה שהוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התובע יליד 6.6.1924, כבן 90 נפגע בהתאם לנטען בתאונת דרכים ביום 5.9.2011 בהיותו הולך רגל. הנתבעות מודות בחבות. הצדדים חלוקים בשאלת נכותו התפקודית של התובע ובשאלת נזקיו כתוצאה מהתאונה.

לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים איכילוב, אובחנו שברים באגן כולל מפרק ירך ימין והתובע אושפז עד ליום 25.11.2011.

פרופ' משה סלעי מונה למומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה ודר' אביטל הרשקוביץ מומחית בתחום השיקום (להלן: "המומחים").

בתיק התקיימה ישיבת הוכחות ביום 10 דצמבר 2013 במסגרתה נחקרו התובע, מר בוריס לוין חתנו של התובע, פרופ' משה סלעי, ד"ר אביטל הרשקוביץ, גב' נוגה זיו- מומחית מטעם התובע לעלויות דרישות שיקום וסיעוד וגב' רותי שפירא- מומחית מטעם הנתבעות בנוגע לעלויות שירותי סיעוד.

פרופ' משה סלעי, בחוות דעתו מיום 12.6.2012 קבע כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע 30% נכות צמיתה לפי סעיף 35(1) ד' לקובץ תקנות הביטוח הלאומי (להלן: "תקנות המל"ל), עקב מצב לאחר שבר פריקה מרכזי בירך ימין עם השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי והגבלה ניכרת בתנועות הירך. בנוסף, קבע כי נגרמו לתובע 10% נכות צמיתה לפי סעיף 47(5) ג' לתקנות המל"ל, עקב התקצרות רגל ימין ב 4 ס"מ. המומחה קבע כי אינו צופה החמרה.

ד"ר אביטל הרשקוביץ, מומחית לרפואת משפחה וגריאטריה, בחוות דעתה מיום 4 אוגוסט 2013 העריכה את נכותו התפקודית, ביחס לתפקודו של התובע עובר לתאונה ב- 20% בדומה לסעיף 35(1) ג' לתקנות המל"ל, עקב שבר מרוסק במפרק ירך ימין עם קיצור רגל והגבלה קשה בטווח תנועות המפרק.

הצדדים כאמור חלוקים על השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע, חלוקים בשאלת מצבו התפקודי עובר לתאונה בהתחשב בכל תחלואיו שאינם קשורים לתאונה.

דיון והכרעה

מחוה"ד של פרופ' סלעי, נמצא בבדיקה כי התובע הולך בצעדים מדודים עם הליכון, נזקק לעזרת מה בעליה וירידה מספת הבדיקה, הגבלה ניכרת בתנועות הירך בכל מישורי התנועה, קושי לעמוד על רגל ימין בלבד, מסוגל לעמוד על רגל שמאל בלבד, תנועות מפרק הירך שמאל תקינות ללא תלונות על כאבים. עוד עולה, כי לדברי התובע, עובר לתאונה הלך עם מקל "רק לבטחון" ואילו כיום הוא "רתוק" להליכון וזקוק לעזרה ביציאה מהבית. מאידך, נרשם כי התובע גר עצמאית עם אשתו בביתו ומקבל עזרה בהיקף של 19 שעות בשבוע מהמל"ל. לתלונותיו של התובע צויין כי הוא מתקשה בהליכה ונזקק להליכון, לא יכול לצאת מחוץ לבית אלא בעזרת מטפלת, זקוק להגבהה בנעל ימין ונזקק באופן קבוע לתרופות לשיכוך כאבים. מחוה"ד עולה כי מדובר במצב אופייני בקשישים, כאשר בעקבות שבר באגן ירך נצפית ירידה ברמה התפקודית (מהזדקקות למקל נזקק כיום להליכון). זאת ועוד, צויין כי ניתוח לשחזור מפרק במצב זה ולנוכח גילו של התובע אינו ישים. המומחה העריך כי התובע זקוק להליכון 24/7, להגבהה 4 ס"מ בכל הנעליים וכן לעזרה בעבודות הבית ותמיכה והשגחה ביציאה מהבית.

בתשובות לשאלות ההבהרה ציין פרופ' סלעי כי לאור גילו של התובע והניתוחים שעבר, עלול להזדקק, בלוח זמנים שקשה לאומדו, לכסא גלגלים, בחלקו בתוך הבית ובעיקר מחוץ לבית.

ד"ר אביטל הרשקוביץ, בחוות דעתה, העריכה את תפקודו של התובע עובר לתאונה לפי ציון של 105 (מתוך 123) עקב שינויים פיסיולוגיים הקשורים לגילו ומחלותיו הכרוניות, Functional Independence Measure = FIM, לאחר התאונה קבעה את הציון על 86, היינו 82%.

המומחית ציינה כי התובע סובל מקושי בפעולות יום יומיות כגון קימה משכיבה לישיבה, קימה מישיבה לעמידה ולהיפך, יכולת ניידות, עליית מדרגות, קושי בלבוש ורחצה, אינו יכול לצאת מהבית, להשתתף בפעילויות חברתיות, אינו יכול לבצע תפקידים מתקדמים הקשורים לניהול משק הבית.

המומחית מציינת כי לאחר התאונה הייתה ירידה של 20% בתפקודיות. המומחית הבהירה כי הנכות שהעניקה לתובע אינה בנוסף לנכות הרפואית שנקבעה כאמור, אלא מהווה מדד להערכה התפקודית של התובע בהשוואה לתפקודו עובר לתאונה. "אחד נובע מהשני ומשפיע על השני" (עמ' 18 שורה9-14 עמ' 21 שורה 29). לטענתה המבחן להזקקות לעזרה צמודה הינו לפי רמת הקושי הנצפית, היינו: "..אם מתרשמים בצורך יומיומי בעזרה ממעברים שזה שכל פעם שהאיש קם מהכיסא, רוצה ללכת לשירותים, הוא זקוק בעזרה לליווי לשירותים כי הוא עלול ליפול ... התובע יושב רוב הזמן, לא קם מהמיטה. אי אפשר להתעלם שאיש בן 89 שלפני כן איכשהו תפקד היום הוא לא מתפקד". (עמ' 18 שורה 23-33).

התובע טוען לנכות משוקללת של 44%. לטענתו עובר לתאונה היה עצמאי, התהלך בכוחות עצמו ולא נזקק לעזרה ולסיוע לצורך ביצוע פעולות היומיום, יצא מחוץ לבית, הלך לקניות ולסידורים. לטענתו, חיזוק לתפקודו עובר לתאונה ניתן לראות בכך שקצבת הסיעוד שניתנה לו משנת 2002 עד לשנת 2008 הופסקה, כאשר נמצא כי חלה הטבה במצבו ונמצא כי הוא עצמאי לחלוטין.

לטענת התובע, העזרה שהוא מקבל כיום אינה מספיקה לו מאחר ולדבריו הוא זקוק לעזרה מ"סביב לשעון". אשתו של התובע, ילידת 1925 מקבלת קצבת סיעוד מזה מספר שנים בהיקף של 16 שעות שבועיות ולפיכך, לאחר התאונה דנן איחדו התובע ואשתו את זכאותם לקצבת סיעוד באופן בו מועסקת מטפלת אחת בהיקף של כ- 6 שעות ביום שישה ימים בשבוע.

"מאז פציעתי בתאונה הנדונה איבדתי כמעט לחלוטין את כושר התפקוד. כתוצאה מן הפציעה אינני מסוגל לשרת את עצמי ובוודאי שאינני יכול עוד לסייע לאשתי. מאז התאונה הנדונה וכתוצאה מן הפציעה אינני יכול ללכת ללא סיוע. אני נזקק באופן קבוע להליכון. כמו כן אני נזקק לכיסא גלגלים. ואולם, בשל הצפיפות הרבה בדירה והמעברים הצרים אני לא יכול להשתמש בכיסא הגלגלים בתוך הבית. לכן כיסא זה משמש אותי רק ליציאה מן הבית. בשל המעברים הצרים – מסדרון ופתחי דלתות, אני מתקשה מאוד לנוע עם ההליכון. הדבר מפריע לי במיוחד בכניסה לחדר השירותים והאמבטיה. המקום כל כך צפוף וצר שקשה לי מאוד להיכנס ולצאת עם ההליכון. גם המטבח צפוף מאוד ואני רק בקושי מצליח להיכנס ולצאת. ... יש להבין, שבשל המגבלות שמהן אני סובל אני זקוק לעזרה כמעט בכל שעות היממה. עזרה זאת דרושה לי לתנועה, לצורכי הגיינה אישית, על מנת לבצע את כל משימות משק הבית- ניקיון, בישול, קניות וכיוב'"

(סעיף 7 לתצהיר).

התובע תיאר את התפקידים שממלאת המטפלת מהמל"ל "קונה, מבשלת, מכבסת, מנקה את הבית, לוקחת אותי לטייל בחוץ". במסגרת החקירה הנגדית, הפנה ב"כ הנתבעות את התובע להערכת תלות בביטוח לאומי, ממנה עלה כי התובע התהלך בעזרת מקל עם ארבע רגליים, הליכה איטית ובצעדים קטנים עובר תאונה (עמ' 7 שורות 23-24). התובע הודה כי לפני התאונה המטפלת טיילה עימו, עזרה לו להתרחץ ועזרה לו להתלבש (עמ' 7 שורה 6).