אבישר נ' יעקב ואח'

החלטה

1.התובע הגיש תביעה לסילוק יד כנגד הנתבעים ממבנה המצוי בבעלותו במושב בית נקופה (להלן – המבנה).

2.על פי הנטען בכתב התביעה, הושכר המבנה לנתבעים 3-4 (להלן – פנחס) וכי אלה הפרו את הוראות הסכם השכירות, בין היתר שהעבירו את בית הקפה שנוהל במבנה לידי הנתבעת מס' 2, בלא הסכמתו ומראש. כמו כן, העבירו הנתבעים 3-4 לנתבעת מס' 1 לול המצוי בשטח המבנה, בניגוד להוראות הסכם השכירות. הנתבעת מס' 1 הפעילה בלול עסק למכירת כלי בית ותבלינים וזאת בניגוד להוראות הסכם השכירות.

כמו כן, מיוחס לנתבעים 3-4 כי נעלמו מהשטח תוך שהם מותירים אחריהם חובות ומקום מוזנח.

3.הנתבעים 2 ו-4 הגישו בקשה לרשות להגן אשר נתמכה בתצהיר של הנתבעת מס' 4, אשר הינה בעלת המניות של הנתבעת מס' 2.

בבקשה לרשות להגן מועלות הטענות הבאות:

ראשית, התובע ידע כי מי ששוכרת את הנכס היא הנתבעת מס' 2 והיא אף זו אשר משלמת את דמי השכירות ומקבלת קבלות בגין כך, וכל זאת במנותק מהסכם השכירות, נספח א' לכתב התביעה. הלכה למעשה, בין התובע לבין הנתבעת מס' 2 נכרת הסכם בעל פה המייתר את הוראות הסכם השכירות.

שנית, בהתבסס על ידיעתו והסכמתו הפוזיטיבית של התובע, כאמור לעיל, השקיעה הנתבעת מס' 2 כספים רבים בהקמת המבנה המשמש את בית הקפה.

4. מתצהירה של הנתבעת מס' 1 בבקשתה לרשות להגן עולות העובדות הבאות:

ראשית, אכן, התובע השכיר את המבנה לידי הנתבעים 3-4 וזאת לפני למעלה מעשר שנים וכי דמי השכירות בגין כל תקופת השכירות משולמים במועדם ובמלואם.

שנית, במועד מסוים, כאשר עסקם של הנתבעים 3-4 לא הצליח כמצופה, ניסו אלה להקים במקום עסק לתבלינים ולשם כך אף נערך הסכם חדש ביניהם לבין התובע. על פי הסכם זה, הסכים התובע להכנסת שותף עסקי ו/או משקיע לצורך הפעלת עסק לממכר תבלינים.

על יסוד הסכמה זו, היא החליטה להשקיע בנכס כאשר עובר לכך היא עבדה כשכירה בעסק. לשם כך היא גייסה כספים מגורמים שונים והשקיעה אותם בעסק.

שלישית, חרף העובדה כי הנתבעים 3-4 עזבו פיזית את המבנה, הרי שמכוח הסמכתו הנ"ל יש לה זכויות ואין לתובע כל עילת פינוי.

5. על פי ההלכה הפסוקה, די אם נתבע הראה ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק את קבלת הבקשה. בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלות תתקבל במשפט גופו.

רף ההוכחה הנדרש בבקשה לרשות להגן הינו נמוך ביותר, שכן אם יש ספק, ולו הקטן ביותר, זכאי הנתבע שיינתן לו יומו בבית המשפט.

נטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנתבע מצומצם ביותר, בשלב הבקשה לרשות להגן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו וכיצד יבסס את הגירסה העובדתית הנטענת בבקשתו. גם בית המשפט אינו אמור, בשלב זה, לשקול את מהימנות הנתבעים או לקבוע ממצאים בעניין ההגנה הנטענת.

6.על רקע כללים אלה ולאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים, למעט הנתבע מס' 3 שכנגדו קיים פסק דין, עמדו ברף שנקבע בהלכה הפסוקה, כך שהציגו גירסה אשר יש מקום לבררה בהליך רגיל.

בנוסף, בחקירתם הנגדית הם חזרו על האמור בבקשתם וגירסתם לא הוכחשה או הופרכה.

בנסיבות אלה, אין לבית המשפט שיקול דעת והוא חייב לקבל את הבקשה.

7.לאור כל האמור לעיל, הבקשות לרשות להתגונן מתקבלות.