אביבי ואח' נ' אפללו

פסק דין

התובעת היתה השוכרת של בית מגורים המצוי בבעלותו של מר אפללו ארמונד, אשר הנתבע פעל בשמו ובטעמו בהשכרתה, הנמצאת ברחוב דב גרונר באשדוד.

התובע הינו הגרוש של התובעת.

תקופת השכירות החלה עוד בשנת 2002. הסכם להארכת השכירות נחתם בין הצדדים ביום 1.8.07 וצורף כנספח א' לכתב התביעה.

התובעת התגוררה בבית המגורים יחד עם ילדיה משך למעלה מתשע שנים, מתוכם 7 שנים לאחר גירושיה.

הנתבע הגיש נגד התובעים תביעה לפינוי מושכר. במסגרת ההליך שהתקיים בתביעה האמורה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו התובעים יפנו את בית המגורים המושכר עד ליום 1.12.11.

התובעת טוענת בכתב התביעה, כי בתקופת השכירות התגלו בבית המגורים ליקויים חמורים, ובמיוחד כך היה המצב ב-4 שנים האחרונות לתקופת השכירות. לטענת התובעת, הנתבע לא פעל כפי חובתו, כמי שאחראי כלפיה לגבי תקינותו של המושכר.

לטענת התובעת, היא פנתה מספר פעמים לנתבע בדרישה לתקן את הליקויים הקיימים בבית. לטענתה, בשל לחץ שהפעיל עליה הנתבע ונוכח הבטחתו כי יטפל בליקויים הקיימים בבית המגורים המושכר, הסכימה להוסיף סכום כספי לדמי השכירות ולהעלות את דמי השכירות.

לטענת התובעת, היא נאלצה להתגורר בבית המושכר בתנאים קשים, אשר כללו, בין היתר, נזילות ודליפות של מי גשמי, טיח מתפורר בחדרים, טחב ועובש במקומות שונים ועוד.

התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת של שמאית מקרקעין, אשר התייחסה למצבו של המושכר. לפי חוות דעת השמאית, בית המגורים נמצא במצב תחזוקה ירוד, ונמצאו בו בעיות של רטיבות ודליפת מי גשמים. לחוות הדעת צורפו תצלומים רבים, אליהם התייחסה השמאית, תוך פירוט הליקויים השונים שמצאה במקום.

לטענת התובעים, הנתבע היה מודע למצוקתה האישית/משפחתית של התובעת וכי אין לה מקורות כספיים לשינוי מקום המגורים וניצל מצב זה, לצורך הותרת המושכר במצבו, מבלי שתיקן את הליקויים במושכר.

לטענת התובעת, כאשר הנתבע הבין כי התובעת עומדת על זכותה לתיקון הליקויים במושכר, הוא מיהר להקדימה בהגשת תבעת הפינוי.

התובעים טוענים, כי הנתבע הכפיש את שמם, בדרכים שונות, לרבות בטענה כאילו התובע עדיין התגורר במושכר, טענה שלא היתה נכונה.

התובעת דורשת פיצוי כספי בגין התוספת ששילמה לדמי השכירות. עיקר תביעתה של התובעת הינה לפיצוי בגין עוגמת נפש וסבל שנגרמו לה כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הנתבע. התובעת העמידה תביעתה על סך של 80,000 ₪.

הנתבע טען מנגד, כי תביעת התובעים באה נגדו כמשקל נגד לתביעת הפינוי שהוגשה על ידו נגד התובעים. הנתבע טוען, כי המושכר פונה באיחור של 120 יום מתום תקופת השכירות, והתובעים חייבים לו פיצוי בגין האיחור בפינוי.

לטענת הנתבע, טענותיה של התובעת בדבר ליקויים במושכר עלו רק לאחר שנשלחה הדרישה לפינוי המושכר. מכל מקום, הנתבע מכחיש הטענות לפיהן במושכר היו ליקויים. לגרסתו, פעל כפי חובתו לתחזוקת המושכר, בעוד שהנתבעת לא פעל בהתאם לחובתה בשמירה על הבית וזאת לנוכח התקופה הארוכה בה החזיקה בבית המגורים המושכר.

לעניין גובה דמי השכירות, הנתבע טוען, כי העלאת דמי השכירות נעשתה בשל כך שדמי השכירות היו נמוכים וללא קשר לעבודות תחזוקה כלשהן במושכר.

כך גם מכחיש הנתבע טענת התובעת לפיה הפעיל עליה לחץ להמשך המגורים במושכר, במצבו הלקוי. לעמדת הנתבע, התובעת היא שניצלה את המצב שנוצר שבו דמי השכירות היו נמוכים מאד. אילו מצב המושכר היה כה גרוע, אזי התובעת היתה בוחרת לסיים השכירות ולא מתעקשת להמשיך ולהתגורר במושכר, ואף להאריך אופציה שניתנה לה בחוזה השכירות.

לטענת הנתבע, התובעת החזירה את בית המגורים ללא צבע או סיוד, כפי שהיתה עליה החובה לעשות, וכן כשהוא כולל נזקים שנגרמו לבית כתוצאה מהשימוש בו במהלך מגורי התובעת ומשפחתה במקום.

בדיונים שנערכו בפני שמעתי את בעלי הדין עצמם וכן את טיעוני ב"כ הצדדים.