אבוטבול נ' בן עמי ואח'

פסק דין

1.בהתאם לכתב התביעה, ביום 15.6.10 בשעה 19:00 או בסמוך לכך, נסע התובע בנסיעה ישרה בכביש דו סטרי בעל גדר הפרדה ברחוב שדרות ירושלים בלוד.

לטענת התובע, רכב הנתבע אשר נסע בנתיב הנסיעה הנגדית ביצע פניית פרסה שמאלה בחדות ללא נקיטת אמצעי זהירות, פרץ לנתיב נסיעת רכב התובע, והתובע, כדי למנוע תאונה, סטה עם רכבו ימינה והתנגש בקיר בטון, אשר לצד ימין הדרך (להלן: "התאונה"). כמו כן, טען התובע כי נהג במהירות סבירה ונקט בכל האמצעים כדי לא לפגוע בנתבע שלא נתן זכות קדימה לפי תקנה 44 לתקנות התעבורה.

בנסיבות אלה טען התובע כי התאונה ארעה באשמתו המוחלטת של הנתבע, וכי נגרם לו נזק בסך של 10,264 ₪ ,כמפורט בכתב התביעה.

2.מנגד טען הנתבע בכתב ההגנה המתוקן כי התובע אחראי באופן בלעדי לתאונה ולנזק שנגרם לרכבו ,שכן התובע נסע במהירות מופרזת, איבד שליטה ופגע בחומת בטון בצד ימין של הכביש ואין לו אלא להלין על עצמו.

הנתבע הוסיף וטען כי עובר לאירוע התאונה ביצע פניית פרסה כדין ואף המשיך בנסיעה תוך כדי יציאה מהצומת ועל כן נותק הקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין ביצוע הפרסה, תוך שהוא מדגיש כל העת כי לא היה מגע בין הרכבים. הנתבע כאמור טען כי התאונה ארעה באשמתו המוחלטת של התובע. לעניין הנזקים הנטענים בכתב התביעה טען הנתבע כאמור בדבר ניתוק הקשר הסיבתי, כן טען הנתבע כי לא צורפו לתביעה חשבונות תיקון הרכב, לא צורפה לחוו"ד השמאי תמונות נזק מקוריות המהוות חלק בלתי נפרד מחוו"ד, התובע לא הוכיח כי תיקן הרכב בפועל וכי ממילא אינו זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש ואף לא לפיצוי בגין טרחה.

3.בדיון שנערך בפני חזרו התובע והנתבע כל אחד על גרסתו כפי שמופיעה בכתבי בית הדין. התובע ציין כי בלם וסטה ימינה כדי לא לפגוע ברכבו של הנתבע וכי נסע במהירות המותרת, אולי 40 קמ"ש וכי רק זהירותו מנעה פגיעת רכבו ברכב הנתבע.

לעניין הנזקים טען התובע כי רכבו נבדק רק לאחר כחודשיים מחמת בעיות כלכליות וכי רק בחודש מאי 2011 תוקן הרכב ועדיין לא שילם עבור התיקון ואינו יודע את עלות התיקון, וכי ישלם, כשיהיה לו כסף. "עוד לא סגרתי איתו כמה אשלם" (פרוטוקול מיום 12.6.11 עמ' 2 ש' 32).

כן טען התובע כי מכיוון ששווי רכבו 20,000 ₪ הוא ערך שמאות גלובלית אך ורק על הדברים החיצוניים הפגועים וכי כשתיקן את הרכב התגלו דברים נוספים שלא מופיעים בדו"ח השמאי.

הנתבע לא הכחיש שביצע פניית פרסה אולם לטענתו (שלא נסתרה) ביצע הפניה במקום בו מותרת פניית פרסה, לטענתו סיים את הפנייה כשרכב התובע נסע במהירות מופרזת והסיט את רכבו לעבר קיר מצד ימין. עוד טען התובע כי הסטייה של הרכב היתה לאחר סיום קו הצומת (בין שני עמודים מצד ימין של הכביש) מה שמעיד על כך כי גם רכבו של הנתבע כבר לא היה בצומת.

מכל מקום טוען הנתבע כי אם היה הנתבע נוהג במהירות המותרת בכניסה לצומת, הסטייה שלו היתה צריכה להיות באלכסון ואז לא היה עובר את כל הצומת ועולה על המדרכה ב- 90 מעלות מהכביש בין שני עמודים.

השאלה העומדת לדיון בפני היא האם באמת ארעה התאונה כתוצאה מביצוע פניית פרסה בחוסר זהירות על ידי הנתבע תוך שהוא נכנס לנתיב הנסיעה של התובע או שמא יש לקבל את גרסתו של הנתבע שהוא השלים את פניית הפרסה ויצא מהצומת וכי התאונה ארעה מחמת חוסר זהירות של התובע אשר נכנס לצומת במהירות, איבד שליטה ברכבו וסטה ב- 90 מעלות ימינה לעבר המדרכה עד שפגע בחומה המוצבת במקביל לכביש.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ולאחר ששמעתי את התובע ואת הנתבע ולאחר ששקלתי היטב את חומר הראיות בשים לב לפגיעה ולמהות התאונה, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את תביעתו – לא את העובדות ולא את סכום התביעה ולכן אני מחליטה לדחות את התביעה.

החלטתי לקבל את גרסת הנתבע שהוא ביצע פניית פרסה והשלים אותה והחל ביציאה מן הצומת ואילו התובע נכנס לצומת בחוסר זהירת ובמהירות, סטה תוך איבוד שליטה ברכבו, לימין ב- 90 מעלות מהכביש ופגע בחומה המקבילה לכביש.

התובע לא הוכיח את טענתו שהנתבע ביצע פניית פרסה בחוסר זהירות והיא אשר גרמה לו לסטות ימינה ב- 90 מעלות ולהתקל בחומה. ככל שהתובע טען כי היו לו עדים לתאונה, מדוע לא טרח התובע לזמנם על מנת לשפוך אור כיצד באמת ארעו האירועים בתאונה זו.

למעלה מן הצורך יצוין כי התובע, אף לא הוכיח את הנזק הנטען. כפי שעלה מעדותו הוא תיקן את הרכב רק לאחר כשנה ממועד קרות התאונה. הוא עדיין לא סיכם מה תהיה עלות התיקון וחוו"ד השמאי שצורפה לתביעה מתייחסת לבדיקה שנערכה לרכב לאחר למעלה מחודשיים ממועד קרות התאונה. מכל מקום, משקבעתי כי התובע לא הוכיח את תביעתו מן הבחינה העובדתית קרי לא הוכיח כי הנתבע הוא שגרם לתאונה וכי יש לו אחריות כלשהי להתרחשותה, מתייתר הדיון בשאלת הנזק שנגרם לרכבו של התובע.

4.סוף דבר, התובע שהינו המוציא מחברו ועליו היה להוכיח תביעתו – לא הוכיח את מעורבותו של הנתבע באירוע תאונה זה ולכן אני מחליטה לדחות את תביעת התובע.

לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט זה בסך 300 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד סיון תשע"א, 26 יוני 2011, בהעדר הצדדים.