פסק דין
לפני תביעה קטנה שהגישו התובעים נגד הנתבעת. לטענת התובעים, הם הזמינו אירוח של שני לילות בצימר המנוהל על ידי הנתבעת בחג השבועות בחודש מאי 2012. בטרם הגיעו למקום, הוסבר להם כי יש בו חצר יפהפייה עם נוף מקסים, חדרים מאובזרים ומפנקים ומרחב ציבורי נעים. מיד כשהגיעו למקום ביום 25.5.12 בשעה 18:30 ועוד בטרם ראו את החדרים, נתבקשו התובעים לשלם עבור החדרים היות ובעלי הצימר הינם דתיים ולא יוכלו לבצע חיוב כספי במהלך השבת והחג. בתום לב שילמו התובעים את הנדרש, מבלי שהעלו בדעתם כי משהו אינו תקין. אלא שמשקיבלו את החדרים הם נוכחו לדעת כי חדר אחד הינו בתוך יחידה עם אנשים נוספים החולקים שירותים ומקלחת עמם. עד לשעות הערב המאוחרות התובעים רק הניחו את חפציהם בלא שבחנו את התנאים מסביב, והם התחילו להכין את ארוחת הערב. לאחר שסעדו והחלו להתארגן לשנת הלילה, הם גילו "זוועות": צירי דלת השינה לא היו מחוברים למשקוף והדלת נפלה כשניסו לסגור אותה ולא הייתה לתובעים פרטיות, המקלחת הייתה מלוכלכת ומלאת עכבישים ומקקים, לא היו מים חמים במקלחת, מצעי המיטה היו משומשים ומלאים חול, קירות החדרים היו מטונפים ומרוחים במשהו וכל פרטי הריהוט בחדרים היו רעועים ומלאים באבק. כאשר התובעים פנו לבעלי המקום, הם הבטיחו כי ישלחו מישהו לנקות בשעות הבוקר. עקב העייפות הרבה של התובעים וחוסר יכולת לנהוג חזרה לביתם שבאשדוד, הם החליטו להישאר ולתת הזדמנות נוספת לשיפור. למחרת, כשחזרו מבילוי היום, הם גילו כי דבר לא התבצע בחדרים כמובטח, מלבד מתיחת הסדינים המשומשים על המיטות. התובעים פנו לבעלים והודיעו כי הם מבקשים לעזוב ומבקשים זיכוי על התשלום. בעל המקום הבטיח כי יזכה אותם עם צאת החג, אך בסופו של דבר הוא לא עשה כן למרות פניות התובעים אליו. על כן תובעים התובעים סך של 1,360 ₪ ששילמו עבור שני הלילות, 1,500 ₪ פיצוי בגין קלקול החופשה ו-1,500 ₪ בגין הוצאות.
מנהל הנתבעת, משה וייצמן, הכחיש בכתב ההגנה את טענות התובעים. לטענתו, הוגשו חמש תביעות על ידי קבוצת אורחים וביניהם התביעה דנן, כשהתובעים מנסים להתעשר על חשבון הנתבעת. הוא לא שוחח עם התובעים וההזמנה לא נרשמה על שמם, אלא על שם שמעון אבוטבול (אחי התובע) שקיבל הסבר מפורט אודות המקום והרכב החדרים. מדובר בעסק הפועל 25 שנים ומושכר לנופשים בעלות אטרקטיבית והזולה ביותר באזור הצפון. התובעים שהו במקום מעל יממה ובלילה השני החליטו לשנות את מסלול הנופש שלהם, תוך התנגדות הנתבעת לביטול העסקה. טענות התובעים לגבי מצב החדרים הן טענות שווא שמטרתן לקבל החזר כספי על ביטול שלא בצדק של העסקה. הנתבעת עושה את המיטב ונענית לכל פנייה או דרישה של אורח, מטבע הדברים, תקלות כאלה ואחרות יכולות לקרות, אך הן טופלו על הצד הטוב ביותר. על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים ואת טענותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:
התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי אכן הצימר שהעמידה לרשותם הנתבעת היה בלתי תקין בדרך כזו או אחרת ולא תאם למצג שהציגה הנתבעת אודותיו קודם לכן. לא הוגשה בעניין זה ולו בדל של ראיה ובפרט תמונות שמתעדות את מצב החדרים. הדעת נותנת, כי כאשר מדובר בליקויים כה משמעותיים ו"מזוויעים", כלשון התובעים, וכאשר מדובר בחמש משפחות שהחליטו כולן לעזוב את המקום בשל כך, הדברים היו לכל הפחות מתועדים ולו באופן מינימאלי.
בהעדר ראיה כלשהי, עומדת עדותם של התובעים כגרסה מול גרסה אל מול עדות מנהל הנתבעת, בלא שהורם נטל ההוכחה.
העובדה שתביעות אחרות, של משפחות שהתארחו עם התובעים באותו זמן, התקבלו, איננה יכולה להוות ראיה מספקת לצורך העניין. באותן תביעות, בניגוד לענייננו, הוגשו תמונות שהעידו על מצב החדרים וכן ראיות נוספות, שלא הוגשו כאן. הסתמכות התובעים על כתבה שפורסמה בתקשורת לטענתם, שאף היא לא הוגשה כראיה במסגרת התביעה דנן, אין בה כדי להוות הוכחה לטענות התובעים בעניין מצב החדרים ותחזוקתם.
יחד עם זאת, כאמור, שוכנעתי כי בכל זאת מן הראוי לקבל את התביעה באופן חלקי:
אין חולק כי התובעים קיצרו את חופשתם ומתוך שני הלילות שהזמינו ושילמו עבורם 1,360 ₪, הם לנו בצימר רק לילה אחד ועזבו את המקום מוקדם מן המתוכנן.
על פי טענת התובעים, שלא נסתרה, הוסכם עם נציגי הנתבעת כי הנתבעת תזכה את התובעים עבור הלילה השני, היינו - מחצית התשלום. עלה מעדות מנהל הנתבעת בפני כי אכן כך הובטח על ידי עובד של הנתבעת, אך לטענתו הדבר נבע מכך שאותו עובד "פחד לדבר איתם, היו 4 גדולים שהשתוללו עליו, דרשו ממנו להוציא כסף" (עמ' 5 שורות 2-3 לפרוטוקול). טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבע. העובד, שלטענתו הבטיח תחת איום להשיב לתובעים את כספם, לא הוזמן על ידי הנתבע למתן עדות בבית המשפט ומכל מקום התרשמתי מהתובעים, כי אין זה סביר שהם ישיגו הבטחה שכזו באיומים.
בנסיבות אלה, משהובטח לתובעים על ידי נציג הנתבעת כי תושב להם מחצית מכספם, כאשר בפועל הם לנו במקום רק לילה אחד מתוך השניים עליהם שילמו, הרי שמדובר בהסכם שהיה על הנתבעת לקיים גם אם היא לא הסכימה לטענות התובעים בדבר מצב החדרים.
על כן, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה לנתבעת לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 680 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 400 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ד, 01 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.