אבו ראס ואח' נ' נשאשיבי ואח'

פסק דין

רקע כללי וטענות הצדדים.

בפניי תביעתם של התובעים שבגדרה עתרו לשני סעדים, צו עשה וגם חיובם של הנתבעים לשלם סך של 90,000 ₪.

הנתבעים היו דיירים מוגנים של נכס הממוקם בנצרת (להלן: הנכס). בעצה אחת עם הבעלים של נכס זה, החליטו הנתבעים להעביר לתובעים את מלוא זכויותיהם בנכס.

הצדדים התכנסו ביום 9.3.09, במשרדו של המתווך שקשר בין הצדדים וחתמו על הסכם ששקף את הסכמותיהם ( להלן:ההסכם).

משום מה, בגוף ההסכם לא באה התייחסות למועד הפינוי ומסירת החזקה בנכס לידי התובעים. יחד עם זאת, בסע' 8 להסכם צוין שבמעמד החתימה על ההסכם התובעים שלמו לבעלים דמי שכירות מוגנת בגין התקופה שתחילתה ביום 1.4.09.

מיד לאחר החתימה על ההסכם, התגלעה מחלוקת בין הצדדים, שכן הנתבעים טענו כי התובעים לא שילמו לידיהם את כל היתרה המתחייבת. בעקבות כך, הצדדים הגיעו להסכמה למינויו של בורר אשר יכריע במחלוקת זו. הצדדים נפגשו עם הבורר, העלו את טענותיהם ונמסר לידיהם פסק לפיו התובעים חויבו לשלם לנתבעים סך של 25,000 ₪, אלא שסכום זה טרם שולם.

הזמן נקף והנתבעים לא ראו לפנות את הנכס, בשל כך התובעים הגישו תביעתם, ובד בבד גם עתרו בגדרה של בקשה לסעד זמני לסילוקם של הנתבעים מהנכס. לבקשתם זו של התובעים, שהוגשה במעמד צד אחד, לא נעתרתי וקבעתי את הבקשה לדיון בפניי שהתקיים ביום 1.7.09. בדיון זה, הצדדים הסכימו כי הנתבעים ימסרו את הנכס לידי התובעים עד לא יאוחר מיום 7.7.09.

ביום 7.7.09 נפגשו התובע מס' 1 (להלן:התובע), הנתבע מס'1 (להלן: הנתבע) וגם ב"כ של האחרון בנכס. במעמד זה הנכס נמסר לידי הנתבע ואף נערך ע"י ב"כ הנתבע פרוטוקול מסירה שנחתם ע"י שני הצדדים. בפרוטוקול זה צוין, בין היתר, כי הנכס נמסר כמוסכם, כן כי נותרו בנכס מזגן מפוצל, מערכת אזעקה תוך ציון הקוד, שתי מצלמות וגם סככה שמותקנת בחזית הנכס.

המחלוקת העיקרית, כאמור, באה על פתרונה מזמן, כל אשר נותר תלוי וטעון הכרעה הינה דרישתם של התובעים לקבלת פיצויים מאת הנתבעים. משכל ניסיונותיי לפשר בין הצדדים לא צלחו, אזי שמעתי היום את עדי הצדדים וגם סיכומיהם.

התובעים טוענים כי עובר להתקשרות עם הנתבעים הם שכרו נכס אחר בעלות חודשית בסך של 11,650 ₪, כאשר מיד לאחר חתימת ההסכם התכוונו להעתיק את עסקיהם לנכס. מפאת האיחור במסירת הנכס, בפועל נגרם להם הפסד אותו הם מעריכים בסך של 81,550 ₪ המורכב מדמי השכירות אותם נאלצו לשלם בגין החודשים 4/09 ועד 10/09 עד שהנכס נמסר לידיהם והשלימו את כל פעולות השיפוץ. אף שזו הייתה דרישתם של התובעים, הם הודו בסיכומיהם בכך שנכון לנכות כחודשיים וחצי, זמן שהיה מוקדש בכל מקרה, אף ללא כל קשר לדחיית המסירה, לפעולות השיפוץ אותן ביצעו. הנתבעים מדגישים כי, אמנם הנכס נמסר לידיהם ביום 7.7.09, אלא שמפאת העובדה שהמזגן, המצלמות והאזעקה לא פורקו, בייחוד שעה שקוד האזעקה לא היה בידיעתם ( עמ' 15, ש' 2 ) לא עלה בידיהם להשלים את פעולות השיפוץ עד לסוף חודש 10/09.

הם מוסיפים וטוענים, כי על הנתבעים לפצותם גם בסך של 1,000 ₪ עלות פירוקו של השלט אותו הותירו הנתבעים וגם עוגמת נפש.

מנגד הנתבעים דוגלים בגישה אחרת. הם סבורים שהוסכם כי הנכס יפונה בסוף חודש 6/09, דבר שנעשה בפועל. ומוסיפים, כי טענתם של התובעים שלא הצליחו להתחיל בפעולות השיפוץ אך מהטעם שהאזעקה והמצלמות לא פורקו, הינה טענה הלוקה בחוסר תום לב ואף נוצרה לצורכו של הליך זה בלבד. הנתבעים מדגישם כי הוסכם בין הצדדים שהתובעים ירכשו את המזגן בתמורה לתשלום סך של 2,500 ₪, אלא שגם סכום זה טרם שולם. נוסף לכך, הנתבעים מדגישים שהתובעים אינם רשאים לתבוע בגין נזקים שלא קיבלו ביטוי בכתב התביעה כשהם מכוונים להפסד בגין דמי השכירות ששולמו אחרי התאריך 28.6.09, בו הוגשה התביעה.

התובעים ביקשו להגיב לטענותיהם של התובעים בהדגישם כי, אף שהם מודים בחובם לשלם לנתבעים סך של 25,000 ₪, אלא שהם מתנגדים לדרישת הנתבעים לקיזוז משום שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה.

דיון והכרעה.

אסיר תחילה מדרכי את טענתם של הנתבעים כי התובעים אינם רשאים לדרוש פיצוי בגין דמי שכירות ששולמו עבור החודשים 7/9 ועד 10/09. יש להניח שבטענתם זו כוונו הנתבעים לקיומו של שינוי חזית. דין טענה זו להידחות ממספר טעמים. ראשית, הנתבעים לא העלו התנגדות זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת תצהירו של התובע, שבגדרו התייחס לנזקים בגין החודשים הנ"ל, גם לא תוך כדי מסירת עדותו, אלא נזכרו להציג את התנגדותם אך בשלב הסיכומים. שנית, למחלוקת זו באה התייחסות מפורשת מטעם הנתבעים במסגרת עדותו של הנתבע, כך שהם, ללא ספק, קיבלו את יומם העידו ומסרו את גרסתם הנגדית במלואה. שלישית, התובע נחקר נגדית, בין היתר, גם באשר לטענה זו, מכאן שאין ספק שהנתבעים זכו לשעת כושר והיה בידיהם להתמודד גם עם טענה זו שאין לומר כי הייתה מפתיעה מבחינתם. רביעית, גם אם עסקינן בעובדות מהותיות שחובה לפרט בכתב התביעה בהתאם לבתקנות 9 (5), ו 71 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התמש"ד – 1984, הרי אין לחרוץ את דינן של טענות אלו לשבט משלא מצאו מקומן בכתבי הטענות. דווקא ראוי ונכון להכריע אף בטענות או בעובדות שהצדדים העלו על שולחן הדיונים, בהסכמה מפורשת או מכללא . כלל זה, מתייחס בעיקרו לעובדות או לטענות מהותיות שמחובתו של בעל דין להציגן בכתבי טענותיו, וזאת להבדיל מעבודות או טענות משניות או כאלו הנגזרות מהמתווה העובדתי העיקרי שאין לראות בהן, מלכתחילה, כשינוי חזית. ( ראו, ע"א 311/83 פנקלשטיין נ. פלבסקי, פ"ד לט (1) 496, 503:בר"ע 2874/08 עיריית הרצליה נ. אברה יצחק בע"מ (פורסם במאגרים). חמישית, סבורני שגם משיקולי יעילות אין לקבל טענה זו. ודוק, דחיית הדיון בנזקים אלה תזמין פתיחתו של הליך חדש תוך שמיעת אותם העדים והשקעת זמן שיפוטי נוסף. נזקים אלה התגבשו , כנטען, לאחר הגשת התביעה, מכאן שדרכם של התובעים תהיה סלולה להגשת תביעה נוספת ואין הם חסומים מפאת קיומו של השתק עילה ( ראו, רע"א 2094/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. מוחמד משלב ואח' [פורסם במאגרים].

בהתאם למסמכים שהוגשו והעדים שנשמעו בידיי לקבוע כי הוסכם בין הצדדים על מסירתו של הנכס לא יאוחר מיום 1.4.09. אף שעניין זה לא קיבל ביטוי בגוף ההסכם, ברם התובעים הצליחו לשכנע כי בצד הכתוב היו גם הסכמות בע"פ, שקבלו חיזוק גם בהתנהגותו ודבריו של הנתבע בפניי. אזכיר את אשר צוין בסע' 8 להסכם, לפיו שולם ע"י התובעים לבעלי הנכס דמי שכירות מוגנים בגין התקופה שתחילתה מיום 1.4.09, כאשר עובדה זו הייתה בידיעתם של הנתבעים ואף אושרה בחתימת ידם. ועוד, הנתבע מסר בפניי כי התובעים הסכימו לדחיית מועד הפינוי עד 20.4.09 ובתמורה התובעים יקבלו את המזגן שהשאיר בנכס ( עמ' 11, ש' 30). ואם לא די בכך, הרי התקופה של שלושה שבועות נראית , בהעדר תאריך מוסכם, סבירה ומאפשרת לנתבעים להתארגן ולהביא לפינויו של הנכס מכל חפציהם.

אף שזה התאריך המוסכם, איני סבור שהתובעים זכאים לסכומים הנתבעים, אלא רק לחלקם . הנתבעים, כאמור, צמצמו את דרישתם לפיצוי בגין 4.5 חודשים בלבד, היינו מיום 1.4.09 ועד 15.8.09. עד ליום הפינוי בפועל, לאור האמור לעיל, התובעים לא קיימו את חובתם בביצועה של המסירה, אך איני סבור שהם חייבים לפצות את התובעים מעבר לתקופה שתחילתה ביום 1.4.09 וסופה ביום 7.7.09. כל זאת משום שהשתכנעתי כי לא הייתה כל מניעות בפני התובעים להחל מיד בפעולות השיפוץ אותן תכננו. טענותיהם של התובעים כי פעולות אלו נדחו על אפם ועל חמתם בשל המצלמות והאזעקה, הינן טענות חסרות כל שחר ואף לוקות במידה לא מבוטלת של חוסר תום לב. ודוק, לפי גישת התובעים עצמם ניתן ואפשרי היה להתחיל בשיפוצו של הנכס החל מאמצע חודש אוגוסט, אלא שלפני פעולות השיפוץ קדמה פניה מטעם התובעים לאדריכל, שלגישתם גם פנייה זו התעכבה עד לחודש ספטמבר אך מפאת אותן מצלמות ואזעקה (סע' 27 לתצהיר). לא ברור הכיצד קיומן של שתי מצלמות זעירות ואזעקה סיכלו את עבודות האדריכל, ואם כן תמוהה עד מאוד העובדה שבאשר לשלט התובעים ראו לעשות מעשה ולהסירו בכוחות עצמם ולא כך באשר לאותן מצלמות או אזעקה. אוסיף בהקשר זה, כי כאשר התובעים העלו בסיכומיהם כי הימצאות האזעקה הפריעה ואף שיבשה את התקדמות השיפוץ מהטעם שהקוד לא היה בידיעתם, הם התעלמו מהעובדה שבגוף פרוטוקול המסירה שצורף לתצהירו של התובע, הקוד צוין מפורשות ובכתב ידו של לא אחר מאשר בא כוחם.

יתרה מזאת, בעניין זה איני מאמין לתובע, כאשר הרושם שהתקבל הינו ניצול לעובדה שאותן מצלמות או אזעקה לא הוסרו, מתוך מגמה להחזרת חלק מהתמורה המוסכמת ששולמה, ותו לאו.

בשל העיכוב במסירה, פעולות השיפוץ ומעברם של התובעים לנכס התעכב, דבר שאילצם לשלם דמי שכירות למשך תקופה הזהה לתקופת העיכוב ואשר היו נחסכים לו הנתבעים קיימו את חובותיהם. התובעים צירפו לתצהיר התובע חוזה שכירות וגם המחאות מהן עולה כי שלמו דמי שכירות חודשיים בסך של 11,650 ₪ סכום הכולל מע"מ, הגם שבעניין היקפם של דמי השכירות לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים. עוד אוסיף, כי הסכום ששולם ע"י התובעים בגין דמי שכירות גם תואם לדמי השכירות הראויים לנכס, מכאן שגם במקרה והתובעים לא היו משתמשים בעצמם בנכס, לו נמסר בזמן, הם עדיין זכאים לפיצוי בשל דחיית המסירה בשיעור הזהה לדמי השכירות שהנכס עשוי להניב.