אבו קשק(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה כנגד החלטתה של ועדת השחרורים אשר התכנסה לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 בראשות השופטת עיריה מרדכי – ס. נשיא, ופביאן כהן לוגסי – עו"ס וכן אלה פלק – חינוך, ר/כ סולי סרוסי נציגת שב"ס מיום 5.1.11 בתיק מס' 1152494ט.

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל:

1. העותר מרצה עונש מאסר של 11 שנים בגין עבירות בטחוניות של קשר וסיוע לאיוב בתקופת מלחמה, קשירת קשר לביצוע פשע וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה.

כעולה מן המסמכים שהונחו לפתחנו, לרבות כתב האישום, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ופסק דינו של בית המשפט העליון, חבר העותר לחברו, אשר קשור היה בארגון ה"ג'יאהד האיסלמי" ואשר בביתו הופעלה מעבדת חומרי נפץ וחבלה, לבצע פיגועים נגד אזרחי ישראל. המדובר בפיגועים מן הסוג החמור ביותר, של פיצוץ חומרי נפץ באזורים הומה אדם ולזרוע הרס וחורבן בתוככי המדינה. כמו כן, ניסו העותר וחבריו לפגע בכלי רכב הנוסעים בנתיבי תחבורה על ידי השלכת בקבוקי תבערה לעברם. במקרה אחד אף השליך העותר בקבוק תבערה במכונית ובה אזרחים תמימים, והבעירה.

בית המשפט העליון עמד מפורשות בפסק דינו בע.פ. 73414/04 על הדומיננטיות של העותר, אשר היה פעיל מאוד בכל הנוגע למציאת מקום מתאים לביצוע פיגוע המוני.

2. כשחלפו שני שלישים מתקופת המאסר התייצב העותר בפני ועדת שחרורים, אך זו מיאנה לשחררו. בית משפט זה אישר את ההחלטה. העותר הגיש בקשה לעיון חוזר, וזו הובאה בפני ועדת השחרורים שהתכנסה ביום 5.1.11. ועדת השחרורים חזרה ופירטה את אופי העבירות בשלן מרצה העותר את עונשו – אופי חבלני ועוין, המעיד על זילות בחיי אדם ותמיכה בטרור. הועדה הגדירה את העבירות כמשתייכות למתחם העבירות המסכנות את עצם קיום המדינה בצורה החמורה ביותר, וקבעה כי חומרתן היתרה מהווה שיקול בין שיקוליה.

הוסיפה הועדה וקבעה כי המדובר בעבירות, אשר בוצעו על רקע אידיאולוגי. עבירות מעין אלה מצביעות על מסוכנות, כל עוד לא הובאו ראיות המצביעות על כך כי האסיר חדל לאחוז באותה אידיאולוגיה. הועדה בחנה בתשומת לב את דברי סניגורו של העותר והעותר עצמו, ולא מצאה בדבריהם כל דבר, אשר יהא בו כדי להצביע על השינוי המהותי אשר נדרש להפגת מסוכנותו של העותר, כמי שאוחז באידיאולוגיה רצחנית.

בנסיבות אלה סבורה היתה הועדה, כי אכן מסוכנותו של העותר שרירה וקיימת. על כן, גם התוכנית השיקומית שהוצגה בפני הועדה ונבחנה על ידה, אין בה כדי להטות את הכף לטובת קבלת בקשתו של העותר.

3.בעתירתו, טוען העותר, כי לא הובא בפני הועדה כל מידע, אשר יהא בו כדי ללמד על כך שהעותר ממשיך בפעילות בטחונית, פוליטית או עוינת. על כן, לא היה מקום להסקת המסקנה, כי העותר עתיד לסכן את בטחון המדינה ושלום הציבור. נתוניו האחרים של העותר, אורח החיים הנורמטיבי שניהל ערב מאסרו, והעובדה כי לא הסתבך בעבר עם החוק, לא נשקלו על ידי הועדה. לשיטתו, אין מקום לקביעה הגורפת כי כל אסיר בטחוני מסוכן לציבור ולבטחון המדינה. על הועדה היה לשקול את מכלול השיקולים לגביו ולאזן ביניהם. משלא עשתה כן, חורגת החלטתה אל מחוץ למתחם הסבירות.

העותר הוסיף והפנה לפסקי דין שונים, בהם הורו בתי המשפט על שחרור אסירים אשר הורשעו בביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי, ומבקש כי בית המשפט ינהג כך אף ביחס אליו, תוך שקילת כל הנתונים האחרים.

4. לאחר ששקלנו את טיעוניו של הסניגור סבורים אנו, כי אין מקום להעתר לעתירה. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של העותר, לא בשל חומרת העבירות כשלעצמה, אלא לאור המשמעות העולה מאופיין של אותן עבירות. לא בכדי הדגיש בית המשפט העליון את מסוכנותן החריגה של העבירות אשר ביצע העותר. עבירות אלה מלמדות על אחיזה באידיאולוגיה רצחנית, המסכנת את שלום הציבור. אמנם, גם עבריינים אשר נדונו על רקע ביצוע עבירות אידיאולוגיות מעין אלה, זכו בעבר בחסד השחרור המוקדם על תנאי, אולם אלה נשאו בנטל להוכיח כי אכן זנחו את האידיאולוגיה בה אחזו. אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי, אלא אם כן הוא עצמו יוכיח כי מלאו התנאים המוקדמים לקבלת פריבילגיה זו [רע"ב 2546/06 גית נגד היועץ המשפטי לממשלה [1.8.06]. עוד נפסק, כי על האסיר עצמו מוטלת החובה להוכיח כי זנח את האידיאולוגיה הרצחנית אשר הובילה אותו לביצוע העבירה. במקרה שלפנינו מסתבר, כי העותר הגיש עתירה כנגד שלטונות שב"ס, ובה עתר כנגד שיבוצו בבית האסורים במסגרת המשייכת אותו שיוך ארגוני לארגון הג'יהאד האיסלמי, אולם בית המשפט לעניינים מנהליים קבע, כי אין להסיר את השתייכותו הארגונית, נוכח העובדה כי לא עלה בידו להוכיח את טענתו זו. הכלל הוא באסירים מעין אלה, אשר ביצעו עבירות על רקע אידיאולוגי, כי טבועה מאליה החזקה, לפיה כל עוד לא זנחו את האידיאולוגיה האמורה, הם עלולים לשוב, נוכח תובנותיהם האידיאולוגיות, ולבצע את מעשיהם. כך מצאנו ברע"ב 10844/08 פלוני נגד מדינת ישראל תק-על 2009 [1] 1512:

"ביצועה של עבירה על רקע אידיאולוגי יכול ללמד תדיר על קו מחשבה מגובש העומד בבסיס פעילותו של האסיר, קו מחשבה זה עלול - כל עוד לא נזנח - להביא את האסיר לביצוע מעשים דומים לאלו שביצע, לאחר שחרורו המוקדם (ראו: עניין גלאון הנ"ל, בעמ' 324). אמנם, כפי שמציין בית המשפט הנכבד קמא (עמ' 20-19), אין ללמוד בהכרח מכך את היפוכו של הכלל - כי מקום שעבירה בוצעה שלא על רקע אידיאולוגי, אין כל סיכון בשחרורו המוקדם של האסיר. אולם במקרה כזה על הועדה יהיה לאתר סממנים אחרים למסוכנותו של האסיר, שיסודם אינו בלהט אידיאולוגי נטול עכבות לביצוע עבירות, גם במחיר החירות האישית".  

דברים אלה עולים בקנה אחד עם מסקנותיה של הועדה.

5. בנסיבות אלה, בדין נמקה ועדת השחרורים את החלטתה במסוכנות הטבועה בעותר, מסוכנות שמקורה באידיאולוגיה הטרוריסטית שבה אחז. כזכור, על העותר מוטל הנטל להוכיח שאינו מסכן את שלום הציבור. משמצאה הועדה, ראשית לכל, כי העותר עדיין מסכן את שלום הציבור, הרי ממילא נתייתר הצורך בדיון ביתר השיקולים המנחים, המפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. הועדה לא התעלמה מן הנימוקים האחרים, אולם נתנה להם את המשקל ההולם במסגרת הכללים דלעיל.

6. על שום כל אלה, לא נמצא לנו כי הועדה חרגה בהחלטתה ממתחם הסבירות, או כי נפל בהחלטה זו כל פגם שהוא, אשר יהא בו כדי להניע את בית המשפט להתערב בהחלטה.

העתירה נדחית.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"א, 04 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

א' אברהם, שופט, ס. נשיא