אבו קיעאן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה להשבת רכב תפוס, לפי סעיף בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 [להלן: "הפקודה"]

ביום 13.1.2013 נתפס מר פתחי אלקואעין כשהוא מסיע לכאורה מספר שוהים בלתי חוקיים ברכב מסוג טויוטה, מ.ר. 3021156 [להלן: "הרכב" או "התפוס"]. מר פתחי אלקואעין [להלן: "פתחי"] נעצר והרכב בו נסע והסיע לכאורה את התושבים הזרים נתפס.

הבקשה שבפניי הוגשה על ידי דודו של פתחי, אשר טוען כי הרכב הוא בבעלותו וכי אמנם היה בחזקתו של פתחי במועד האירוע אולם לא הועברה הבעלות והוא זקוק לרכב ששייך לו.

בחקירתו, טען פתחי שאמנם הרכב רשום על שם המבקש אולם הסביר שרכש אותו מהמבקש בתמורה. במהלך הדיון שהתקיים ביום 26.5.2013 טענה המשיבה כי הן פתחי והן המבקש טוענים לבעלות ברכב ועל כן יש לחקור בעניין זה. לפיכך, נדחה הדיון על מנת שהמשיבה תוכל לחקור שוב בנושא הבעלות. פתחי התייצב שוב בתחנת המשטרה וטען שלא סיפר את האמת ביחס לבעלות ברכב על מנת שלא לפגוע בדודו (המבקש) וכי הרכב לא נקנה על ידו.

בדיון הנוסף שהתקיים ביום 3.6.2013 טענה המשיבה כי העילה להחזקת הרכב היא לצורך חילוט, כחלק מענישה של הסעת שב"חים.

המשיבה הציגה טיוטת כתב אישום ובקשה לחילוט הרכב [ת/1].

המבקש הסביר את השתהותו התמוהה בהגשת הבקשה בכך שפתחי הבטיח לו שיטפל בעניין בעצמו. משלא עשה כן – הגיש את הבקשה בעצמו.

שמעתי הצדדים וסבורני כי דין הבקשה להתקבל, במגבלות מסויימות. להלן נימוקיי:

המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) בפקודה, הקובע בהאי לישנא:

 "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה."

עולות מלשון הפקודה חמש חלופות העשויות להוות מקור סמכות לתפיסת חפץ והן מבוססות על חשד סביר כי: (1) באותו חפץ נעברה עבירה; או - (2) עומדים לעבור עבירה; או- (3) החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה; או - (4) החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או - (5) שהחפץ ניתן כאמצעי לביצועה של העבירה. לכל אחת מהחלופות תכלית משלה שבחינתה הכרחית לשם הכרעה בשאלת התנאים להשבת החפץ בתקופת הביניים עד להכרעה בהליך עצמו.

המבחן הוא מבחן העילה והשאלה האם ניתן להשיג את תכלית התפיסה באמצעים דראסטיים פחותים (או מידתיים יותר), אשר יגשימו את תכלית התפיסה.

נפסק כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה [בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 646], וכי על בית המשפט לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש [רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312].

הדרך להכרעה הינה דו שלבית: ראשית על בית המשפט לבחון האם המשך החזקת התפוס בידי המדינה משרת תכלית המשתלבת עם מקור הסמכות לתפיסה, ולאחר מכן (בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית) – האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו במשולב ובאורח מידתי ומאוזן את תכלית התפיסה מחד ואת מימוש זכות הקניין של הפרט מנגד [בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)].

עילת התפיסה קיימת במקרה שלפנינו והיא שהרכב שימש בביצוע העבירה ומשכך לכאורה יש עילה לשמרו לצורך חילוט שהוא אחד העיצומים האפשריים בהליך.

הטענה האם פתחי הוא בעליו של הרכב, או שמא המבקש עצמו, כבעליו הרשום של הרכב, עודנו בעלים לכל דבר וענין [שהרי הרישום הוא דקלרטיבי בלבד], טעונה בירור ולא מן הנמנע שאם תהיה מחלוקת בשאלה זו יידרש לכך גם בית המשפט שיידון בתיק, ולו על מנת לבחון את בקשת החילוט. יש לציין כי מלבד אמירתו של פתחי עצמו אין ראיות נוספות לכך שהוא הבעלים של הרכב, והמשיבה כלל לא חקרה בעניין זה את המבקש עצמו, למרות שפתחי נקב בשמו.

באשר לבחינה האם ניתן לשחרר את הרכב ל"חלופת תפיסה", הרי שלדעתי התשובה לכך צריכה להיות בחיוב. המבקש העריך את שווי הרכב בכ- 40,000 ₪ ולא הובאה כל ראיה סותרת על ידי המשיבה.

בכל הנוגע לתפיסת רכב הרי שהכלל הוא שעל המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת, שעל-פיה יהא ניתן לקבוע אם אמנם האמצעי של המשך תפיסת הרכב – שהוא אמצעי הננקט במסגרת הליך פלילי ופוגע בזכותו הקניינית של בעל הרכב – הוא מידתי [בש"פ 498/01 עמאש נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 241].

המבקש אדם נכה. אם תכלית החילוט לשמש כאמצעי ענישה, הרי שניתן להשיג מטרה זו באמצעים אחרים לרבות ערבויות, פקדונות, שרישום שיעבוד וכו'. החשש שמא יעשה המבקש שימוש נוסף ברכב לביצוע עבירה דומה, אינו מבוסס בשלב זה.