אבו עסא נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לעיכוב ביצוע צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שניתן כנגד המבקש (להלן: "הצו"), בדרישה לפינוי מקרקעין הידועים כגוש 10005701 חלקה 2 תת חלקה 1 ביישוב אום בטין (להלן: "המקרקעין"). הבקשה העיקרית שהוגשה במקביל לבקשה לסעד זמני, היא בקשה לביטול הצו.

אציין כי ביום 5.5.13, נעתרתי לבקשת המבקש והוצאתי צו במעמד צד אחד, אשר היה כפוף להפקדה במזומן של 20,000 ₪ על ידי המבקש. הפקדה זו לא בוצעה על ידי המבקש ועל כן הצו שניתן במעמד צד אחד לא נכנס לתוקף. ביום 8.5.13 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הצו עד להחלטה בבקשה, בכפוף להפקדה של 5,000 ₪ במזומן, אשר הופקדו על ידי המבקש.

טענות המבקש

טענות המבקש בבקשתו לביטול הצו היו בשני מישורים. ראשית במישור זכות ההחזקה במקרקעין. המבקש טען כי קיימת לו זכות כזו, מכוח העובדה כי מדובר במקרקעין המוחזקים על ידי משפחתו מאז לידתו ולמיטב ידיעתו במשך 200 שנה. שנית טען המבקש כנגד הצו. המבקש טען כי לא קיבל את הצו ונודע לו עליו ימים ספורים לפני הגשת הבקשה על ידו, כן טען כי לא הוזמן לשימוע. המבקש טען כי נקודות הציון על הצו אינן מתייחסות לבית שבנה והצו אינו מתאר את המקרקעין באופן ממנו ניתן להבין לאילו מקרקעין הכוונה. כן טען המבקש כי מוציא הצו היה מנהל מחוז דרום של מנהל מקרקעי ישראל, אשר אינו מוסמך להוציאו.

המבקש ציין בבקשתו, כי לאחר שהחל לבנות את הבית, ניגש אליו פקח וציין בפניו כי עליו להגיש תוכניות לבניית הבית והוא אכן עשה כן והגיש תוכניות לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה.

בבקשה לביטול הצו טען המבקש, כי הצו נחתם ביום 17.1.13 ועל כן לטענתו חלפו למעלה מ – 60 יום ממועד הסילוק והפינוי שנקבעו בצו ועל כן הצו בטל. המבקש ציין עוד כי הצו הוצא על פי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א 1981, בעוד החוק הקיים כיום הוא חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א 1981 (להלן: "חוק מקרקעי ציבור") ועל כן הצו הוצא על פי חוק שאיננו קיים עוד.

טענות המשיבה

המשיבה (להלן: "המדינה"), בתגובתה, טענה כי מדובר בפלישה שנעשתה על ידי המבקש למקרקעין פנויים בפאתי אום בטין, כשהמבקש החל לבנות בית בלוקים. לטענת המדינה מדובר בקרקע מוסדרת בבעלות המדינה (נסח רישום צורף כנספח א' לתגובה). לטענת המדינה, המקרקעין אינם בבעלות משפחתו של המבקש או בחזקתה ומדובר בחלקה הנמצאת בפיקוח שוטף של המדינה (היחידה לפיקוח בשטחים פתוחים של מנהל מקרקעי ישראל והרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב). לטענת המדינה, הקרקע הושכרה על ידה בעבר לצרכי מרעה ועיבוד חקלאי עונתי וחוזה השכירות האחרון מיום 23.11.09 צורף כנספח ב' לתגובה.

לתגובת המדינה צורף צילום באורתופוטו ממאי 2012, בו רואים כי בשטח עליו נבנה המבנה, לא היה מבנה באותה עת (נספח ג'). המדינה טענה כי ביום 14.2.13, המפקח מטעם מנהל מקרקעי ישראל, איתן פלזנשטיין (להלן: "המפקח"), גילה במקום מבנה בלוקים בתהליך בניה, הוא שב לשם ביום 20.2.13 והדביק התראה לדרישה לסילוק יד מהמקרקעין. לאחר שהפלישה לא הוסרה, הוצא ביום 6.3.12 צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור – הוא הצו נשוא הליך זה. ביום 12.3.12 הגיע המפקח כדי למסור את הצו ומשלא היה במקום איש הדביק אותו במקום בולט לעין בכניסה לבית.

המדינה דוחה טענות המבקש לעניין זיהוי המקרקעין ולעניין הסמכתו של מר ראובני להוציא את הצו וכן טוענת כי המבקש הגיש בקשתו לבית המשפט באיחור ולא הצביע על כל זכות במקרקעין שיש בה כדי להצדיק עיכוב ביצוע הצו. לטענת המדינה, מרגע שהמבקש לא הצביע על זכות עליה נועד העיכוב להגן, אין עוד צורך לבדוק את מאזן הנוחות. המדינה מוסיפה וטוענת כי עיכוב ביצוע הצו, הוא עיכוב של אכיפת הדין על אלה העושים דין לעצמם במקרקעי ישראל. כן טוענת המדינה, כי כל נזק שייגרם למבקש אם תידחה בקשתו, ניתן לפיצוי בכסף. המבקש אינו מתגורר עדיין בבית (אשר בנייתו טרם הסתיימה) ועל כן אין הצדקה לעיכוב ביצוע הצו.

המדינה טוענת עוד, כי הבקשה להיתר בניה שצירף המבקש לבקשתו, היא חלקית בלבד ולא ניתן ללמוד ממנה לגבי אילו מקרקעין התבקש היתר בניה, אולם אם אכן מדובר במקרקעין נשוא הליך זה, הרי שלכשיקבל המבקש היתר בניה יוכל לבנות, בכפוף להקצאת הקרקע על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

המדינה הדגישה בתגובתה, את האינטרס הציבורי אשר הוכר על ידי בית המשפט העליון, של מניעת פלישות למקרקעי ציבור ובנייה בלתי חוקית ועל כן ומכל הטעמים לעיל ובהעדר כל זכות של המבקש למקרקעין נשוא הליך זה, סבורה המדינה כי יש לדחות בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הצו וכמובן גם את הבקשה לביטולו.

העדויות שנשמעו בפני

בדיון בפני, העיד המבקש וטען כי החל בבניית הבית בספטמבר 2012. בדיון הוצגה הבקשה להיתר בניה בשלמותה והמבקש הסכים כי המנהל לא חתום על הבקשה. כשנשאל בעניין הגוש והחלקה שאינם מצוינים על בקשת היתר הבנייה, השיב המבקש כי אין במקום עדיין מספרי מגרש ובתים. המבקש העיד, כי הוא עובד באשדוד וגר שם ופעם בשבועיים מגיע לבדוק את מצב הבית הנבנה ובשאר הזמן אביו ואחיו משגיחים על הבניה. המבקש טען כי לא הגיע שום צו למקום עד יום חמישי שעבר. המבקש הסכים כי לפני שהחל בבניה - המקום בו בנה היה שטח ריק. המבקש העיד עוד כי בכוונתו להקים גדר מסביב לבית שהוא בונה.

במהלך עדותו של המבקש, הגישה המדינה את נספח ג' לתגובתה (בצבע) והוא סומן ת/1. המבקש נתבקש בחקירה החוזרת לסמן על גבי המפה את המקום בו נבנה הבית וסימן תחילה מקום אחד (באיקס) ולאחר מכן כשהבין שסימן מקום מחוץ לסוללת עפר הנראית בתמונה, טען כי לא הבין היכן הגדר וסימן מקום נוסף (בעיגול).

ב"כ המבקש, ציין כי הבית הסמוך לבית שמקים המבקש (הוא בית אביו של המבקש), לא נהרס או פונה על ידי המדינה ואביו של המבקש אף זוכה מאישום פלילי בעניין זה. ב"כ המבקש הגיש לבית המשפט את הכרעת הדין בעניין זה - ת.פ. (ב"ש) 4619/02 מדינת ישראל נ. אבו עסא עזיז.

מטעם המדינה העיד המפקח. הוא העיד כי הקרקע נשוא הליך זה סמוכה לגבול היישוב ועל כן פקחי הסיירת הירוקה שעוברים בחלקות החקלאיות הסמוכות רואים אותה. המפקח לא יכול היה לומר מתי היו ביקורים במקום בשנה האחרונה או בשנים קודמות.

ב"כ המבקש הציג בפני המפקח צילום של חלקה 2 ושאל אותו לגבי חומת העפר המקיפה את החלקה. המפקח טען כי במקום יש הרבה סוללות עפר ואין אחת שמקיפה את בית אביו של המבקש ספציפית. המפקח נשאל לגבי הליכים שמתנהלים לגבי בתים במקום והשיב כי אינו עוסק בחוק התכנון והבנייה, אלא רק במקרקעין. עוד ציין כי אינו יודע ממתי עומד במקום ביתו של אביו של המבקש. המפקח ציין כי איננו יודע אם מתקיימים הליכים נוספים של המנהל כלפי אביו של המבקש או בתים אחרים באזור. המפקח לא ידע להסביר מדוע הסכם השכירות שצורף כנספח ב' לתגובת המדינה, לא מזכיר את המקרקעין.

אשר למיקום המדויק של ביתו של המבקש, נשאל המפקח לגבי העיגול שסומן על ידי המבקש על ת/1 והשיב כי הוא פועל על בסיס ג'י. פי. אס. ועל פי זה הוא רושם. המפקח נשאל לגבי תוכנית המתאר החלה במקום ואם ידוע לו כי על פי התוכנית במקום בו נבנה ביתו של המבקש ניתן להקים בית מגורים. המפקח השיב כי אינו מכיר את התקנון של התוכנית, אלא רק יודע כי על אדמות מדינה, צריך אישור של המנהל כדי לבנות.