אבו עואד נ' פרחאת

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת ר' אייזנברג) מיום 20.9.2011

פסק דין

1.בשנת 2004 השכיר המשיב למערער מכבש, תמורת סך 300 ₪ ומע"מ לכל יום. המערער עשה במכבש שימוש בעבודה כלשהי שעשה בצפת. הוא שילם עבור החודשיים הראשונים של השכירות (בשיקים שחוללו), ועבור החודשיים הנותרים לא שילם. מכאן תביעת המשיב בבית המשפט קמא (בסדר דין מהיר), בה הוא ביקש לחייב את המערער בתשלום חובו, העומד על סך של 23,489 ₪ (ליום הגשת התביעה).

2.המערער התגונן בטענה, כי לא שכר את המכבש כי אם לתקופה בת חודשיים בלבד, ולכן אין הוא חייב כלשהו למשיב.

3.בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיב ודחה את זו של המערער, כשהוא נסמך על עדויות שנשמעו בפניו, תוך שהוא מעדיף את עדויות התביעה, אותן מצא מהימנות, על פני אלו של ההגנה, אותן מצא בלתי מהימנות, וחייב את המערער במלוא סכום התביעה.

4.על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי. הוא טוען להתעלמות מסתירות בעדויותיהם של עדי התביעה, לשיהוי הרב בהגשת התביעה, להרחבתה של חזית המריבה, ולטעות שנפלה אצל בית המשפט קמא בקובעו, לפיה הנטל רובץ על כתפיו דווקא להוכיח את תקופת השכירות. הוא תוהה כיצד עדי התביעה זכרו את האירועים הנוגעים לעניין, אף שחלפו שנים כה רבות מאז אירעו. הוא תוהה על כך שבית המשפט קמא ראה את מי מהעדים כעדים שאין להם עניין בסכסוך, אף שהם מקורבים למשיב. על אלה הוא מוסיף, כי את התביעה היה על השופטת קמא לדחות, בשל התנהגות לא הולמת של המשיב בניהול משפטו, על שצרף לתצהיריו מסמכים, שלא צורפו לכתב תביעתו.

5.ערעורו של המערער נסב, רובו ככולו, על ממצאים שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא. בכגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן כאשר הממצאים נסמכו על קביעת מהימנותם של העדים. וזהו המצב בענייננו, בית המשפט התרשם מן העדים, ביכר את עדויות התביעה על פני אלו של ההגנה, ובכגון אלה אין כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. קביעות אלו עמדו במרכזה של ההכרעה העובדתית, ומכאן שאין כל מקום להתערב ולשנות מתמונת המצב העובדתית כשם שנקבעה.

6.לטענה בדבר התעלמות של בית המשפט קמא מסתירות שנפלו בעדויות התביעה אין על מה שתסמוך. גם אם לא פרש בית המשפט בפסק הדין כל מילה שנאמרה מפי העדים, והתאמתה לדברים אחרים שבאו מפי העדים, אין בכך כדי להצביע על התעלמותו מהעדרן של התאמות. בית המשפט ציין מפורשות, כי לא מצא סתירות בעלות משמעות בעדויות, משמע לא התעלם מקיומן של אלה, כי אם מצא אותן ככאלה שאין בהן כדי לדחות כבלתי אמינות את עדויות התביעה. אי התאמה מלאה, בחינת העתקה מדויקת של תיאור המעשים, אינו מעיד על סתירה, העשוי ללמד על העדרה של מהימנות. מכל מקום, כל אלה היו לעיניה של השופטת קמא, שהתרשמה כשם שהתרשמה. בהקשר זה לא ראיתי כל מקום לטענה, לפיה שגה בית המשפט קמא כשלא נתן אמון בעדותם של עדי ההגנה. כאמור מעלה, בקביעות שבמהימנות, הנסמכות על התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה המבררת, אין כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור, באשר כאן בדיוק מצוי יתרונה על פני ערכאת הערעור.

7.גם את הטענה, התוהה על כך שעדי התביעה יכולים היו לזכור אירועים שארעו זמן כה רב אחרי התרחשותם, לא יכולתי לקבל. אכן, עברו שנים מאז האירוע, אלא שבכך אין כדי לומר, כי אדם לא יזכור את המאורע, גם אם חלפו שנים, וגם אם העד איננו זוכר אירועים אחרים מאותה תקופה או מעת אחרת. זהו טבעו של המוח האנושי, יש שהוא זוכר פרט כזה, ואיננו זוכר פרט אחר.

8.אשר לטענה המכוונת לקביעה, כי על המערער היה להוכיח את תקופת השכירות, ובכן נהיר, כי נטל השכנוע רובץ, לכל אורכו של המשפט, על כתפיו של התובע, משמע המשיב. אלא שלאחר שהמשיב הביא ראיות למועד בו הוחזר המכבש, עבר הנטל לפתחו של המערער להביא ראיות, שישכנעו בהיפוכה של מסקנה. לכך כיוונה השופטת קמא את דבריה, ובכך אינני רואה כל שגגה. מכל מקום, לא העברת הנטל היא שהכריעה בסכסוך, כי אם ההיתמכות בעדויות התביעה, ושאר טעמים שהטעימה בהרחבה השופטת קמא בפסק דינה. לשם ההמחשה אזכיר, כי המשיב יכול היה בנקל להראות את המועד בו השיב את המכבש לידי בעליו, על ידי הגשת יומן העבודה אותו ניהל בשעתו, אלא שהוא לא עשה כן, ולא הניח את דעתה של השופטת קמא בהסבר מתאים למחדל זה.

9.גם בטענת השיהוי שטוען לה המערער לא מצאתי ממש. זכות עומדת לבעל דין להגיש את תביעתו עד שבע שנים לאחר יום היווצר העילה, וכך נהג המשיב בהגשת תביעתו. השתהותו בהגשת התביעה אינה ממעיטה, היא לעצמה, מנכונות טענותיו, כפי שבאו בתביעתו, ומכל מקום אין היא עשויה להביאה לדחייתה של התביעה, באשר זו אינה נסמכת על דיני היושר.

10.סוף דבר, משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור. המערער ישא בשכר טרחת המשיב בערעור בסך של 8,000 ₪, אותם יש בידי המשיב ליטול מתוך כספי הערבון שהפקיד המערער בהגשת הערעור.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ב, 22 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: