פסק דין
1.בפני תביעה כספית על סך 6,250 ש"ח, שהגיש התובע, מר איסמעיל אבו מטיר ("התובע"), נגד הנתבעות, כלל חברה לביטוח בע"מ והגב' רחל רוטשטיין ("הנהגת"), בקשר עם נזקים שנגרמו לרכב שבבעלותו בתאונת דרכים בה היתה מעורבת הנהגת.
2.כתב התביעה הוא קצר עד כדי לאקוניות, וכל שנאמר בו הוא:
"בתאריך 20.5.2011 נסעתי ברח' סלאמה בתל אביב בנתיב השמאלי ביותר. רכב צד ג' נסע בצד ימין ונאלץ לסטות לנתיב שלי מאחר ולפניו עמדו רכבים שרצו לפנות ימינה וכתוצאה מכך הרכב עבר לנתיב שלי. ואז נאלצתי לסטות מעט לנתיב הנגדי ופגעתי ברכב צד ג' בפינה השמאלית אחורית".
הא – ותו לא. לכתב התביעה צורפה גם חוות-דעת שמאי, אולם לא צורפו קבלות כלשהן עבור תיקון הנזקים.
3.אעיר, כי כתב התביעה, כשהוגש, הופנה אל המבטחת, ואל "רחל דוד" (אם כי השם נקלט במזכירות בית המשפט כ"רחל בוב"), כשליד שמה של אותה נתבעת צוין כמס' תעודת הזהות דווקא מספר חברה של חברה שאינה קשורה לעניין, בכלל, חברת פסיפיק רכב תחבורה בע"מ, ולא ברור כיצד השתרבבו פרטים שגויים אלה אל כתב התביעה.
4.הנתבעות הגישו כתב הגנה, בו טענו, כי הנהגת נסעה לתומה בכביש, כשהתובע פגע ברכבה מאחור, במונית שלו.
5.בדיון שהיה בפני התייצב התובע, ועמו אדם נוסף, מר אחמד אזברגה ("הנהג"), והתברר כי הוא היה הנהג במונית השייכת לתובע בעת התאונה. שניהם העידו, הנהג באשר לתאונה, ואילו התובע באשר לנזקים, והעידה גם הנהגת.
6.לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, אני קובע כי דין התביעה להידחות.
7.באשר לגרסאות הנהגים אודות נסיבות התרחשות התאונה, לא שוכנעתי כי יש מקום להעדיף את גרסת הנהג על פני גרסת הנהגת, ומאחר שנטל השכנוע רובץ על התובע, מדין "המוציא מחברו – עליו הראיה", הרי שדי בכך שהתובע לא הצליח לשכנע כי גרסתו נכונה יותר, כדי להביא לדחיית התביעה.
8.אולם התוצאה נכונה מטעמים נוספים: ראשית, הגרסה שהתבררה בדיון, דהיינו: שהנהג הוא שנהג ברכב, והוא שפגע במכוניתה של הנהגת – סותרת לחלוטין את האמור בכתב התביעה, שצוטט לעיל, לפיו התובע הוא שנסע ברח' סלאמה, הוא שנאלץ לסטות, והוא שפגע ברכב. גם אם נתן התובע הסבר לכך, באמרו שסוכן הביטוח הוא שמילא את הפרטים בכתב התביעה, הרי שהתובע הוא החתום על כתב התביעה, והוא שהגישה, וגרסתו היא שעמדה להוכחה בפני. שנית, אפילו היה מקום לאמץ את גרסת הנהג, ולהעדיף אותה על גרסת הנהגת, הרי שקשה להגיע לתוצאה אחרת, מלבד שגם הנהג היה אשם, לפחות באופן משמעותי, בתאונה, שכן קשה להניח שהיתה נגרמת אם היה שומר מרחק ראוי מהרכב שלפניו (בין אם זה רכבה של הנהגת, ובין אם רכב אחר, שביניהם היתה יכולה הנהגת להיכנס). שלישית, ובכל מקרה, הנזק עצמו לא הוכח, שכן גם בעניין זה הסתבך התובע בגרסה שהשתנתה עם התקדמות הדיון, באמרו, בתחילה, כי "תיקנתי את זה. שילמתי את זה" (עמ' 1 שורה 15 לפרוטוקול), ואחר כך, כי "תיקנתי ועוד לא שילמתי" (שורה 29), ובסוף, כי "תיקנתי את זה אחר כך בכסף שלי" (שורה 32), זאת לאחר שעומת עם דברי השמאי בחוות-דעתו, כי התובע מבקש לקבל פיצוי בלי תיקון הרכב (הערות השמאי בסוף חוות-הדעת). מכאן, כי לגבי הנזקים לא ניתן לתת אמון בגרסתו בכללותה.
9.סופו של דבר: מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעות, בסך של 250 ש"ח לכל אחת מהן. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, כ' אדר תשע"ב, 14 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.