אבו מדיעם נ' מנהל מקרקעי ישראל

החלטה

המקרקעין נשוא בקשה זו (המצויים בגוש 100227 באזור אל-ערקיב) רשומים בבעלות המדינה החל משנת 1953 (עפ"י חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג – 1953. המבקש בנה במקרקעין מבנים, ללא היתר, והמדינה פועלת לפינויו מהמקרקעין מכוח צווים שהוצאו עפ"י חוק מקרקעי ציבור (לסילוק פולשים) התשמ"א - 1981.

בתגובה, פנה המבקש בתביעה לבימ"ש השלום לסעד של צו מניעה קבוע – כנגד פעולות הפינוי "וזאת, עד להסדרת המקרקעין והכרעה בתצהיר התביעה שהוגש ע"י סבו של התובע בשנות השבעים".

לחילופין – תובע הוא את סעד צו המניעה עד לסיום ההליכים בכתב האישום שהוגש נגדו בגין בנית המבנים במקרקעים שלא כחוק. באותם הליכים הורשע המבקש בבניה הלא חוקית של המבנים וההליך ממתין לשלב גזירת הדין.

במקביל – הגיש המבקש לביהמ"ש קמא בקשה לצו מניעה זמני – מפני הפינוי הנ"ל – וזאת עד למתן פסה"ד בתובענה.

ביהמ"ש קמא (כב' השופטת מ. וולפסון) דחה בקשתו לצו הזמני, ועל כך בקשת רשות הערעור שבפני.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן ולאחר דיון במעמד הצדדים – אני מחליט לדחות הבקשה.

זאת – הן מטעמי סף והן משיקולים לגופה של הבקשה כפי שאפרט להלן.

בדין קבע ביהמ"ש קמא כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית לזכויות במקרקעין.

טענתו לענין זה היא כי בידי משפחתו הסכם מכר משנת 1929 ("קושאן") לפיו רכש סבו של המבקש את המקרקעין ממאן דהוא.

בגין קושאן זה הגיש הסבא המנוח בשנת 1972 תביעה לזכות במקרקעין לפקיד ההסדר.

דא עקא, אין בכך כדי להוות בשלב זה של הדברים ראיה לכאורה לזכותו של המבקש דווקא בחלק מהמקרקעין אליו פלש ובו הקים שלא כדין את המבנים שבנה בשלבים לאחר שנת 2004.

כאמור לעיל, הזכויות הרשומות בנכס (מאז שנת 1953) הן של המדינה.

כנגד תביעת הזכות של הסבא (משנת 1972) תלוייה ועומדת בפני פקיד ההסדר תביעת הזכות של המדינה הנסמכת הן על רישום הזכויות בנכס, מכוח רכישתם עפ"י הפקודה עוד בשנת 1953 והן על טענת המדינה כי המדובר במקרקעין מסוג "מוואת" – השוללים מעיקרא את טענת הקושאן הנטען משנת 1929. כך או אחרת – המבקש, אחד מנכדיו או ניניו הרבים של הסבא, אינו יכול להצביע ואיננו מצביע על קיומה של זכות קנינית כלשהי בידיו שלו (מבין שלל צאצאי המשפחה) דווקא באותו מקטע של המקרקעין, או בחלק בלתי מסוים מהמקרקעין.

זאת ועוד. עד לשנת 1998 החזקה בפועל במקרקעין כולם היתה בידי המדינה היא החכירה לתקופות שונות חלקים מהם לעבודות חקלאיות.

מסכת הפלישות של המבקש, ואחרים מפני משפחתו, ראשיתה בשנת 1998. בד בבד החלה המדינה בהליכים משפטיים כנגד הפולשים השונים – שהתגוננו כולם בטענת ההסתמכות על אותו קושאן של הסבא משנת 1929.

וכך, במרץ 2000 ניתן פס"ד בהסכמה לפיו הוצא צו מניעה קבוע האוסר כניסה למקרקעין – למעט לצורך ביקור בבית קברות במקום – וכן "...מלהפריע למבקשת (המדינה – י.א.) ... ו/או כל הבאים מטעמה לעשות בהם (המקרקעין – י.א.) שימוש בכל דרך וצורה...".

על אף פסק דין בהסכמה זה, שבו נתחדשו הפלישות – כמעט דבר יום ביומו – ובתי המשפט לערכאותיהם שבו וציוו על הפינוי, הכל ללא הועיל, ובשנת 2004 החל המבקש בבניה הלא חוקית של המבנים – בניה שבינתיים הורשע בגינה בעבירות עפ"י חוק התכנון והבניה.

כנגד אלה טוען המבקש כי פסקי הדין והצווים שניתנו עד כה לא כוונו כנגדו אישית – אלא כנגד אחרים מבני משפחתו. דא עקא – אין הוא חולק כי "טענות הזכות" שהעלו הפולשים השונים בכל אותם ההליכים נסמכו על אותו קושאן נטען של הסבא משנת 1929, כי לו עצמו אין "טענת זכות" במקרקעין מעבר לאותו קושאן נטען, כי המבנים שבנה בנכס נבנו על ידו שלא כחוק – וכי לא ניתן כלל להכשיר בדיעבד בניה לא חוקית זו. (ר' לענין זה דברי ב"כ המבקש בישיבת 17.3.10 (עמ' 2 ש' 21-22).

המורם מהדברים דלעיל הינו כי בבקשתו לצו מניעה זמני בא המבקש בידים שאינן נקיות, לאחר פלישה למקרקעין שאין בידו להצביע על זכות קנינית קונקרטית בהם ולאחר בניה שמראשית ועד אחרית נעשתה שלא כחוק.