אבו יקוב נ' חנוכייב ואח'

החלטה

לפני בקשה לתיקון כתב תביעה וכן בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה.

הבקשה לתיקון כתב תביעה.

בבקשה נטען על ידי ב"כ התובעת כי בשל טעות "קולמוס" נשמט מסעיף 20 לכתב התביעה פירוט נזקי התובעת בגין אבדן שכרה בעבר בסך של 30,000 ₪. לבקשה צורף תצהירו של עו"ד אחמד אלנג'יב, אשר ערך את כתב התביעה. בתצהיר נטען כי בשל טעותו לא נכללו נזקיה של התובעת בגין רכיב זה.

ב"כ הנתבעת מתנגדת לבקשה, טענותיה מופנית להעדר תצהיר מתאים, בהתאם לתקנה 92 לתקנות סדר הדיון האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן: התקנות).

"92.בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות."

עולה כי המחלוקת הנטועה בין הצדדים, אינה לשאלת חשיבותו של התיקון המבוקש, שהרי ברי כי הינו בבסיס המחלוקת לנזקיה של התובעת. המחלוקת הינה לשאלה האם תצהירו של ב"כ התובעת המפרט את נסיבות הטעות די בו, או שהיה על המבקשת להגיש תצהיר מטעמה לתמיכה בנזקיה הנוספים הנטענים כאמור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, החלטתי להיעתר לבקשה לתיקון כמבוקש. מתצהיר ב"כ התובעת עולה כי התיקון הנדרש מתייחס להוספת ראש נזק בגין נזקי השתכרותה של התובעת בעבר, אשר הושמט על ידו בטעות ומכאן שהמסד העובדתי הרלבנטי היה לפניו. אני קובעת כי די בתצהירו כדי לאפשר התיקון כמבוקש.

התיקון הינו בשלב מקדמי של ההליך, החלטתי לחייב התובעת בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪, כתנאי להגשת כתב התביעה המתוקן.

הבקשה להפקדת ערובה

לא מעט בקשות מעין זו באות לפני בתי המשפט בשנים האחרונות. הן עולות תדיר אגב תביעות שתובעים תושבי הרשות הפלשתינאית את מדינת ישראל. הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישום תקנה 519 לתקנות, הוא זה שנקבע כבר לפני שנים, לפיו "אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תביעתו תידחה" (רע"א 544/89 אוירל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650.) עוד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.

לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט להטלת ערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה, התייחסה כב' השופטת א. חיות לאחרונה ברע"א 2310/10 לידיה והבה אבו קבע ואח' נ. מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 27.6.2010) , ליישומה של תקנה 519 לתקנות הנ"ל באומרה:

"על פי הוראת תקנה 519(א) המצוטטת לעיל, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. לצורך כך, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס אם תידחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה ... במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחומי השיפוט (ותושבי האזור נחשבים בעניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ... עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו ."

בתי המשפט נדרשים אפוא לאזן בין זכות הגישה של תובעים לערכאות, לבין זכותם הקניינית של נתבעים, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות את הוצאות המשפט אם יזכו בו.

לאחרונה נקבע על ידי כב' השופטת ברוש ברע"א (ת"א) 2537-07 מדינת ישראל נ' עז' המנוח אלדקר (מיום 11 ינואר 2011) כי על ביהמ"ש גם להתייחס לשאלת מצבם הכלכלי של התובעים ולשאלה אם הטלת ערובה תנעל בפניהם שערי בית המשפט ולא רק לשאלת סיכויי התביעה.

בבקשה שלפני נטען על ידי הנתבעת כי לתובעת, תושבת השטחים (כפר חארס בנפת שכם), אין נכסים או רכוש בגבולות מדינת ישראל וכן כי סיכוייה של התביעה קלושים. התביעה הוגשה בגין נזקיה המשניים של התובעת, אשר לטענתה נגרמו לאחר שבנה נהרג בתאונת דרכים והיא חזתה בגופתו שהובאה לביתם בחלוף 4 שעות ממועד התאונה ומבלי שהודה לה קודם לכן על האסון.

הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה, הוגשה בסמוך למועד הגשת התביעה. מאז הוגשה הבקשה מונה פסיכיאטר על ידי ביהמ"ש, בשכרו נשאה התובעת, אשר קבע כי כתוצאה מהאירוע הנטען נגרמו לתובעת 7.5% אחוזי נכות פסיכיאטרית לצמיתות.

ב"כ התובעת התייחס בתגובתו רק לסיכויי התביעה בהתאם להלכת "אלסוחה" ולהלכות לעניין חיוב בערובה וביקש לדחות את הבקשה. לטענתו יש לחייב בהפקדת ערובה רק במקרים חריגים וכי אין זה המקרה. ב"כ התובעת לא השיב לטענה כי לתובעת אין נכסים בגבולות מדינה ישראל, מהם תוכל הנתבעת להיפרע במקרה שתדחה התביעה וכן לא לשאלה אם חיוב בהפקדת ערובה עשוי להוות מכשול לתובעת ועשוי לנעול שערי ביהמ"ש לפניה.

בתובענה שלפני, בשונה מההליכים שאוזכרו לעיל, המדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד. ברם, הצדדים חלוקים בשאלת החבות והאחריות ותחולתה של הלכת "אלסוחה" בנסיבות הארוע, שעה שהתובעת לא נכחה בתאונה ונכותה, לטענת הנתבעת הינה נמוכה ובנסיבות אלה לא מתקיימים התנאים שנקבעו ב"אלסוחה".

עולה בשלב זה כי סיכויי התביעה אינם קלושים אך גם אינם גובהים. כפי שציינתי לא השיב ב"כ התובעת לשאלת מצבה הכלכלי של התובעת ויכולתה לממן הפקדת ערובה מתאימה. ברם, יוער כי עד כה נשאה התובעת בעלות חו"ד פסיכיאטרית שעלותה גבוהה. בנסיבות אלו, משאין מחלוקת כי לתובעת אין נכסים מהם תוכל הנתבעת להיפרע במקרה בו תדחה התביעה ושעה שככל הנראה לא יהיה בהטלת ערובה משום מעמסה כלכלית בה לא תוכל התובעת לעמוד, הרי שיש מקום לחייבה בהפקדת ערובה נוכח סיכויי התביעה כאמור.