אבו חנין נ' עילבון

החלטה

1.ההליך שבכותרת הוגש כערעור (בזכות) והוא מופנה כנגד החלטת בימ"ש קמא (תא"ק 2983/02, כב' הרשמת ר. זועבי) אשר דחתה את בקשת המערער לביטול פסק דין שניתן כנגדו (ביום 2/6/2004), זאת במעמד צד אחד.

2.אקדים כי לא היה מקום להגיש בנדון הליך של ערעור בזכות; על פי ההלכה הפסוקה, השגה על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין נעשית על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור:

[ראה בנדון לדוגמא, ע"א 6345/11 מינהל מקרקעי ישראל נ' יומטוביאן (15/5/2012), פסקה 6].

"הלכה ותיקה עמנו כי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת" ולא פסק דין, והשגה עליה היא בדרך של הגשת רשות ערעור. אכן, החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין סוגרת את התיק, אך למרות זאת, מאז ומתמיד נקבע בפסיקה כי יש לראותה כ"החלטה אחרת" הנדונה בפני דן יחיד, ולא ניתן להשיג עליה כערעור על פסק הדין ללא נטילת רשות (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 745 בסימן 581 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 39/83 עזבון המנוח אלראי ז"ל נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428 (1984); ע"א 6729/00 רהב נ' אלשייך ([פורסם בנבו], 8/11/2000))".

3.מכל מקום ומטעמי יעילות ראיתי לבחון את הערעור כאן, כאילו הוגש כבקשה למתן רשות ערעור, כמתחייב;

לאחר שעיינתי בבקשה האמורה על נספחיה, בתיק בית משפט קמא ובהחלטתו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש בנדון את תשובת המשיבה.

4.בימ"ש קמא הסיק כדין, את דבר המצאת האזהרה על פתיחת תיק ההוצל"פ, מכח פסק הדין שבדיון, למבקש, כבר ב- 8/04.

מכל מקום הוכח כי גם לגירסתו המעורפלת של המבקש עצמו, הוא השתהה בהגשת בקשתו לביטול פסק הדין חודשים ארוכים ביותר.

אל מול האמור, לא הציג המבקש כל טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כה נרחבת להגשת בקשה לביטול באיחור.

5.הבקשה לביטול פסק הדין גופה נבחנה עפ"י המבחנים הנוגעים לבקשה לביטול פסק דין שניתן כדין (בהעדר התייצבות) שבשיקול דעת בימ"ש ולא מחובת הצדק.

הטענות באשר לרשלנות בא-כוחו הקודם של המבקש, אין בהם בעניננו להועיל למבקש ובפרט כשאלו מועלות רק בחלוף שנים ארוכות ממועד הדיון.

מלבד אחריות המבקש למחדלי בא-כוחו, הרי המבקש לא הציג כל נימוק שיש בו להסיר את מחדלו העצמאי על שלכל הפחות נמנע משך שנים מלברר באשר לגורל התביעה שהוגשה נגדו ומבחינתו לכאורה, טרם נתבררה.

סרוב בימ"ש קמא ליתן משקל להסברים לכאורה שהציג בענין המבקש, הכל ללא כל תימוכין, ותוך סתירות פנימיות בגרסאותיו, היה סרוב מתחייב בנסיבות.

6.בימ"ש קמא אף טרח ,מעבר לנדרש בנסיבות ,ובחן את סכויי הגנת המבקש לגופם וקבע כי אין בהם ממש;

טענות המבקש כי לא החזיק בנכס נשוא התביעה הועלו בעלמא וללא כל אסמכתא.

7.לסיכום אין כל בסיס להתערבות המבוקשת בהחלטת בימ"ש קמא.

8.לאור התוצאה ומשלא נדרשה תגובת הצד שכנגד, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בהליך זה.

9.המזכירות תודיע.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ג, 01 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.