אבו גוש נ' המועצה המקומית אבו גוש ואח'

פסק דין

ביחס לנתבעות 1 ו-2

1.התובע טוען כי נפגע בתאונה שאירעה ביום 16.11.06, בשעה שהלך על מדרכה מעבודתו לכיוון ביתו. התובע מתגורר בכפר אבו גוש, והוא עובד במלון בנווה אילן. לגרסתו בעת שהלך על המדרכה, חלפה בסמוך אליו מכונית שהייתה נהוגה על ידי הנתבע 3. הנתבע 3 צפר לתובע, הוא המשיך ללכת מס' צעדים תוך שהוא מפנה את ראשו לכיוון שמאל. בשלב זה נתקל התובע במיתר שהוצב במרכז המדרכה. אותו מיתר שימש לתמוך בעמוד חשמל. התובע איבד את שיווי משקלו, נפל על המכונית של נתבע 3, ואחר כך על המדרכה, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף.

2.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בו תיאר את אירוע התאונה. התובע הוסיף ותיאר כי המיתר היה מכוסה בצמחיה. לדבריו, הוא נפל לאחר ששמע את צפירת הרכב. נפילתו הייתה בצד שמאל לכיוון הכביש. התובע מתאר בתצהירו כי נחבט ברכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 3. התובע פנה למשטרת ישראל ודיווח על תאונת הדרכים. התובע הגיש תמונות של מקום התאונה המתארות את המדרכה והכבל בו נתקל.

3.התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבע 3 וכן הנתבעת 4 שהיא מבטחת הרכב. מאחר ועלתה השאלה אם מדובר בתאונת דרכים או בתאונה שאינה נכנסת לגדר הגדרתה של תאונת דרכים, נתבעו גם הנתבעות 1 ו-2, כמזיקות בטענה כי האופן בו הוצב המיתר על המדרכה היה רשלני, דבר שגרם לתובע להיתקל באותו מיתר.

4.התובע טוען בסיכומיו כי אין מדובר בתאונת דרכים. לטענה זו מצטרפים גם נתבעים 3 ו-4. לעומתם הנתבעות 1 ו-2 טוענות כי מדובר בתאונת דרכים.

5.התובע נחקר בבית המשפט, ומעדותו עלה כי אכן הלך על המדרכה ביום האירוע, זאת לאחר שהסתבר לו שסיים את עבודתו במלון והוא אמור לחזור מאוחר יותר. הוא תיאר באופן מפורש בעדותו את כיוון הליכתו. לדבריו, הוא לא סימן לנתבע 3 לעצור, ולא ביקש שייקח אותו טרמפ. התובע חזר על גרסתו שנתקל בכבל לאחר שהנתבע 3 צפר. לפני הצפירה הוא לא ראה את הנתבע 3 או את רכבו, אלא רק אחרי הצפירה. הוא המשיך ללכת ואז נתקל בכבל ונפל על הרכב. כתוצאה מהנפילה על האוטו, קיבל מכה מהאוטו ונפל על הרצפה. לדבריו, אינו זוכר מאיזה חלק של הרכב נפגע, אולם הוא בטוח שנפגע מהרכב ונפל למדרכה. (עמ' 11 לפרו').

6.התובע תיאר את עוצמת הפגיעה. לדבריו, הוא קיבל מכה באף, שיניו נפגעו, הכתף שלו יצאה מהמקום. הנתבע 3 עצר את רכבו והזעיק את מד"א. התובע ציין כי הרכב של נתבע 3 היה בנסיעה איטית בעת שנפל על הרכב. (עמ' 12-13 לפרו').

7.הנתבע 3 העיד גם הוא. הוא זומן להעיד על ידי הנתבעת 4. לדבריו, כאשר נהג ראה את התובע, צפר לו. לדבריו, הוא נהג במהירות נמוכה של 15-20 קמ"ש. הוא ראה את התובע במראה נופל על המדרכה, ולאחר מכן על רכב הנתבע 3 בצד האחורי. הוא ראה את התובע חצי על המדרכה וחצי על הרכב שלו. הנתבע 3 הוסיף כי לא ראה כיצד התובע נפל, לאחר שעצר את הרכב הבחין שחצי גוף של התובע על המדרכה והרגל של התובע בכבל המדובר. מהמשך עדותו עולה כי האירוע היה מהיר, והתובע נפל ופגע באוטו מיד לאחר שנתבע 3 צפר. הנתבע 3 לא יכול היה לזכור לאן התובע הסתכל, הוא הבין שהתובע מבקש לשוחח איתו או להיכנס לאוטו. לגרסת הנתבע 3, התאונה אירעה עקב זה שהתובע נתקל בכבל ונפל על רכבו.

8.עד כאן העדויות שנשמעו ביחס לאירוע התאונה.

9.ניתן לסכם ולומר כי אמנם לפני המגע של התובע עם רכב הנתבע 3, נתקל התובע בכבל כלשהו, אולם כתוצאה מכך נפל התובע ופגע ברכב התובע. עקב הפגיעה, נפל התובע על המדרכה.

10.הצדדים טענו בסיכומיהם לשאלה אם מדובר בתאונת דרכים. הובאו דוגמאות שונות מפסקי דין שונים בהם נקבע כי אירועים מסוימים אינם תאונת דרכים. יחד עם זאת, בכל אותם מקרים או במרביתם לא היה מגע פיזי בין הנפגע לבין הנפגע שהיה מחוץ לרכב לבין הרכב. לא כך במקרה שלפני. מהראיות עלה ב מפורש כי היה מגע פיזי בין התובע לכלי הרכב, וכי מגע זה היה גורם לתאונה או לנזקי הגוף שנגרמו לתובע.

11.לטעמי, אין כלל חשיבות בנסיבות אלה, לאירועים שקדמו לנפילת התובע ופגיעתו בכלי הרכב החולף. נראה לי כי במקרים בהם נתחיל לבחון אירועים שקדמו להיפגעות של הולך רגל מרכב חולף, כי אז נחטיא את מטרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שהרי שאלת האשם תתחיל להתברר במצבים אלה. ברור כי אין זאת כוונת החוק.

12.לדעתי, מהראיות עולה כי מדובר באופן ברור וחד משמעי בתאונת דרכים.

13.העובדה כי התובע נתקל בחפץ או מכשול כלשהו על המדרכה וכתוצאה מכך נפל ונוצר מגע פיזי עם רכב חולף, אינה יכולה לגרוע מהעובדה כי מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

14.כידוע, המבחן הקובע היום הוא מבחן הסיכון התעבורתי בשילוב מבחן השכל הישר. פירושו של מבחן זה, הוא, כי על בית המשפט לבחון אם במסגרת מדיניות משפטית ראויה, ועל פי מבחני השכל הישר, ראוי להגדיר את האירוע כתאונת דרכים. סבורני כי מדובר במקרה מובהק שראוי להגדירו כתאונת דרכים, שהרי השכל הישר מחייב לקבוע כי אדם שנופל ממדרכה לכיוון הכביש כתוצאה מאירוע כלשהו שהתרחש על המדרכה, ופוגע ברכב חולף, וכתוצאה מכך נגרמים לו נזקי גוף, כי אז מדובר בתאונת דרכים.

15.מטרת חוק הפלת"ד, היא לייתר את הצורך בבחינה מדוקדקת של כל עובדה או שביב עובדה בדרך להתרחשות תאונת הדרכים. לפיכך, מטרה זו מתיישבת היטב עם המסקנה כי המקרה שלפני נכנס לגדר ההגדרה של תאונת דרכים בחוק הפלת"ד. כל מסקנה אחרת תוביל להתדיינויות אין קץ, כאשר יהיה צורך לא אחת בהבאתן של ראיות רבות, בחינת מידת האשם של כל גורם וגורם כדי להכריע בשאלה אם מדובר בתאונת דרכים, כאשר בסופו של דבר, היה מגע פיזי בין הנפגע לכלי הרכב, כאשר ברור כי למגע זה הייתה תרומה משמעותית לאירוע הנזק.

16.יתר על כן, ברור, וכך גם עולה מעדות התובע כי לצפירה שהשמיע הנתבע 3 היה חלק בגרימת האירוע. יש לקבוע כי שימוש בצופר הוא חלק משימוש תעבורתי סביר ונכנס לגדר מבחני הסיכון התעבורתי. דבר זה נמצא במתחם הסיכון התעבורתי. לפיכך, יש לראות בעצם הצפירה כגורם שהביא לשרשרת האירועים במקרה שלפני, שהסתיימו בנפילת התובע ופגיעתו ברכב הצופר. יוצא אפוא, שגם אם נבחן את שרשרת האירועים, נגיע למסקנה כי תחילתה היא באירוע תעבורתי ובסיכון תעבורתי מובהק.

17.מכלול העובדות מצביע כי לאחר שמפעילים את כללי הסיכון התעבורתי ומבחן השכל הישר, מגיעים למסקנה כי הוכח שהשימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. (ראה ע"א 6000/93 עיזבון קאוסמה נ' רג'בי, וכן ד"נא 4015/99 רותם נ' מזאווי).

18.לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי האירוע המתואר בתביעה הוא בגדר תאונת דרכים, ועל כן התביעה כנגד נתבעות 1 ו-2 נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי מקום לחייב איש מהצדדים בהוצאות.