אבו גויעד נ' לתכנון ובנייה

החלטה

בבקשה דנא עותר המבקש לביטול "6 צווי הריסה מנהליים...כנגד 6 מבנים" (הרישא לבקשה). חרף האמור, עיון במצורפי הבקשה מעלה כי צורפו העתקים של 5 צווי הריסה מנהליים, ולא 6 צווים, כפי הנטען (הצו הנוגע למבנה הראשון הנזכר בסעיף 1 לבקשה, לא צורף).

מעבר לכך. כעולה מעותק צווי ההריסה, הצווים הודבקו ביום 13.4.14.

על פי הוראות תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע-2010 (להלן: "התקנות") יש להגיש בקשה לביטול צו בתוך 3 ימים מיום שנודע למבקש על הצו, ואילו בקשה זו הוגשה ביום 17.4.14.

בנוסף, ובאלו הדברים העיקר: המבקש טוען כי "המבנים נשוא צווי ההריסה הינם רכושו של המבקש ובני משפחתו, כשהם מנוהלים על ידו" (ס' 2 לבקשה; כן ראה האמור בתצהירים המצורפים). ואולם, פשיטא כי בכך אין די. בהתאם להוראות התקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנים, נשוא צווי ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות. בוודאי שלא ניתן להסתפק באמירה אמורפית כי מדובר ברכוש המבקש "ובני משפחתו".

אדם אינו יכול לבקש סעד עבור אחר, זולתו, וככל שיש טענה מצד מי מבני המשפחה האחרים, כי קיימת למי מהם זכות מוכרת ביחס לאיזה מבין המבנים, נשוא צווי ההריסה המנהליים, עליהם להתכבד ולהגיש בקשה מתאימה ונפרדת, ולחילופין, לצרף עצמם לבקשה זו, בדרך של הגשת תצהירים נלווים, ואזכור מפורש לאיזה מבנה מתייחס תצהירם.

יתר על כן. המבקש טוען כי הינו בגדר "הרואה עצמו נפגע", כמובנו בסעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, וכפרשנותו המצומצמת של המונח בהלכה הפסוקה, וזאת מאחר שהוא אחד מבעלי הזכויות במקרקעין, וכי הריסת המבנים "תפגע בו כלכלית וקניינית" (ס' 7 לבקשה).

באשר לשאלת ההיתר התכנוני לבנות במקרקעין – טען המבקש כי הוא ובני משפחתו קיבלו "הרשאה כתובה" מאת המשיבה לעשות שימוש חקלאי בקרקע, ובהקשר זה, מפנה המבקש לס' 12 להסכם משנת 1982, אשר נחתם עם אחרים מבני משפחתו, ובו נקבע, בין היתר, כי במקרקעין המיועדים לשימוש חקלאי, יוכלו בני השבט לנטוע ולזרוע ולעשות כל שימוש חקלאי כפי שייראה להם, "ובלבד ששימוש זה יעלה בקנה אחד עם תכניות המתאר וייעוד המקרקעין".

דומה כי הסייג המקופל בסעיף 12 להסכם מגלם מתוך עצמו את ההכרח כי כל בנייה במקרקעין, הכרח כי תיעשה בהתאם להוראות התכנוניות החלות על המקרקעין, ובכפוף לחוק התכנון והבניה והתקנות מכוחו. בנסיבות אלה, למצער, ביחס למבנים שאינם בגדר סוללות עפר, לא מחוור מה טענת המבקש בנדון.

אף באשר לסוללות העפר, לגביהם טען המבקש כי הקמתם אינה דורשת היתר בניה, וכי לטענתו על המשיבה להוכיח כי הוגשו בקשות להיתרי בנייה ביחס לסוללות עפר אחרות – אציין כי בהתאם להלכה הפסוקה, הנטל להוכיח כי העבודה והשימוש אינם טעונים היתר, שוכן על כתפי הטוען זאת, ולא על המוסד התכנוני. בפרשת אבוטבול קבע ביהמ"ש העליון: "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור" (ע"א 1216/98 אבוטבול ואח' נ' ועדת ערר מחוז מרכז, נה(5) 114).

זאת אמרתי עוד בטרם הוכח כי הבנייה בוצעה במקרקעין שייעודם לשימוש חקלאי, ואף בלא שנתתי דעתי לכך שלא אלה אשר חתומים על ההסכם הגישו בקשה זו.

עוד טוען המבקש לחוסר תום לב מצד המשיבה, אשר לטענתו משתמשת בהוצאת צווי ההריסה המנהליים, כאקט שתכליתו "לכפות על בני המשפחה לסגת מעמדותיהם", בהליך משפטי מקביל המתנהל מולם (ס' 17 לבקשה).

בהקשר זה בוודאי שאין בדעתי להיכנס לנבכי הליך תלוי ועומד, ולשיקולי המשיבה בהוצאת הצווים, שכן, בהתאם להוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, בית המשפט רשאי לבטל צו, אך בהתקיים אחת מ-2 עילות קונקרטיות: הבנייה בגללה ניתן הצו בוצעה כדין, או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

בנסיבות אלה, מעבר לכך שהמבקש לא הבהיר מהו ההליך המשפטי המקביל, וכיצד יש בצווי ההריסה כדי "לכפות על בני המשפחה לסגת מעמדותיהם", הרי אף אם היה מוכיח טענותיו, ספק אם היה הדבר בא בגדר עילה המצדיקה ביטול צווי ההריסה המנהליים, בשים לב לעילות הביטול המוגדרות שנקבעו בחוק (ולעילות הביטול הקלאסיות הנוהגות תדיר בהליכים מנהליים).

בהקשר זה אדגיש כי אין טענה בפי המבקש שאיזה מבין המבנים נבנה כדין, ואף באשר לעילה שעניינה השאלה האם ביצוע הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת, לא פירט המבקש אימתי נבנה כל אחד מהמבנים, והסתפק באמירה כי "בניית הסוללות כבר תמה זמן רב עובר לביקור המפקחים...וכי הגדר המתוארת....משמשת לשמירת עדר הצאן" (ס' 20 לבקשה). פשיטא כי אמירה סתמית, שאינה כוללת תיאור מדויק ביחס למועד בניית כל אחד מהמבנים, אינה יוצאת ידי חובת ההוכחה הגלומה בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה.

לאור כל האמור, המבקש יגיש בקשה חדשה, אליה יצרף כלל העתקי צווי ההריסה המנהליים, ובה בעת, יצרף את כלל "הרואים עצמם נפגעים" ביחס למבנים נשוא כלל צווי ההריסה המנהליים, בין היתר, על מנת שאם ביהמ"ש יחליט לעכב ביצוע הצווים, ניתן יהיה לשקול איזון עיכוב הביצוע בדרך של הפקדה מתאימה, ביחס לכל מבנה ההולם טענת מבקש ספציפי.

כן יבהיר ב"כ המבקש כיצד, לטענתו, בא המבקש ואחרים עימו בגדר המונח "רואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מנהלי", בשים לב להערות שפורטו לעיל, וכן יפרט מועד בניית כל אחד מהמבנים.

המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים בדחיפות.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשע"ד, 17 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.