אבו אלוליאיה נ' מדינת ישראל

השופטת ע' ברון:

1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, שהורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בעבירה של נשיאת והובלת נשק ללא רשות לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:חוק העונשין או החוק), וכן בעבירה של נשיאת והובלת תחמושת בלא רשות לפי סעיף 144(ב) סיפא לחוק (ת"פ 53715-12-15). הסדר הטיעון לא התייחס לעניין העונש, והוסכם כי הצדדים יטענו בנושא זה לפני בית המשפט.

           על פי עובדות כתב האישום שבהן הודה המערער, באחד מימי חודש יולי 2015 או בסמוך לכך, נהג המערער ברכבו מראמללה לביתו שבקלנדיה – שאז הבחין בנוסע ברכב אחר משליך תיק לעבר צד הדרך, וזאת כאשר בדרך שבה נסעו שני כלי הרכב הוצב מחסום משטרתי אקראי (לדברי המערער מדובר במחסום של המשטרה הפלסטינית). זמן מסוים לאחר מכן שב המערער למקום, לדבריו מתוך סקרנות, עצר בצד הדרך וחיפש אחר התיק שאותו ראה מושלך מהרכב. לאחר שמצא את התיק ופתח אותו, גילה המערער בתוכו תת מקלע מאולתר, קת מתכתית המתאימה לרובה סער M-16, שתי מחסניות ריקות וקופסה של 50 כדורי 9 מ"מ. המערער נשא עימו את התיק ובו הנשק והתחמושת לחנות שברשותו, שנמצאת בסמוך לביתו בקלנדיה, והחביא הכל בארון שבחנות. אין מחלוקת בין הצדדים, הגם שעובדה זו לא קיבלה ביטוי בכתב האישום, כי הנשק והתחמושת נותרו בחזקתו של המערער במשך כחצי שנה. 

2. המערער היה נתון במעצר מיום 17.12.2015 ועד יום 14.1.2016, שאז שוחרר על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטר' וינוגרד) למעצר בית. ביום 4/5/2016 הוסיף והתיר בית המשפט למערער לצאת לעבודה בכל אחד מימי השבוע בין השעות 06:00 ל-17:00. ביום 23.6.2016 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות שייוחסו לו בכתב האישום; וביום 31.10.2016 בית המשפט המחוזי (כבוד השופט הבכירא' כהן) השית על המערער עונש מאסר בפועל של 18 חודשים (בניכוי ימי המעצר); וכן מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, אם תוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו יעבור עבירה בנשק ויורשע בגינה. החל מיום 19.2.2017 מרצה המערער את עונש המאסר שנגזר עליו.

תסקיר שירות המבחן

4. לבית המשפט המחוזי הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער מיום 5.9.2016 (להלן:התסקיר). מהתסקיר עולה כי המערער הוא כבן 37, נשוי ואב לשלושה ילדים, ומפרנס יחיד של משפחתו (הילד השלישי נולד לאחר עריכת התסקיר). המערער מנהל אורח חיים נורמטיבי, הגם שבעברו הרחוק שתי הרשעות פליליות: אחת בעבירה של הסעת שוהה בלתי חוקי בשנת 2005, בגינה ריצה עונש מאסר בפועל של 21 יום והוטל עליו קנס בסך 500 ₪; ושנייה בעבירות של איומים ותקיפת שוטר בשנת 2004, שבגינן הוטל עליו מאסר על תנאי וקנס בסך 2,500 ₪. עוד נאמר בתסקיר כי המערער לקח אחריות למיוחס לו בכתב האישום וביטא חרטה על מעשיו – אך עם זאת התקשה להבין את הסיבות והנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירות. לגרסתו הוא חזר לראות מה יש בתיק מתוך סקרנות, ומשהתברר לו כי בתיק יש נשק ותחמושת אמנם עלו בו מחשבות להעביר אותם למשטרה – אך חשש כי הדבר יסבך אותו עם הרשויות. התרשמות שירות המבחן היתה כי המערער מנסה לטשטש ולמזער את דפוסיו הבעייתיים. בהתייחס לאפשרות של שיקום, נאמר בתסקיר כי המערער לא ביטא נזקקות או בעייתיות המצריכה התייחסות טיפולית ומשכך נמנע שירות המבחן מהמלצה על ענישה טיפולית.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

5. בית המשפט המחוזי עמד על המסוכנות הגבוהה העולה מביצוע עבירות נשק, ועל כך שעל פי ההלכה הנוהגת נדרשים בעבירות מסוג זה ענישה מרתיעה ומאסר ממשי בפועל. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, ראה בית המשפט המחוזי ליתן משקל לכך שלתפיסת הנשק והתחמושת לא קדם תכנון של ממש מצד המערער, וכן כי בסופו של יום לא נעשה שימוש בנשק או בתחמושת ולא נגרם כל נזק מהעבירות. עם זאת, בית המשפט התחשב לחומרה בכך שלאחר תפיסת הנשק והתחמושת, המערער לא יידע את הרשויות בנדון – אלא החביא את תכולת התיק בארון שבחנותו. לדברי בית המשפט, "התנהלותו זו מצביעה על דפוס התנהגות שאינו 'תמים'" (בסעיף 17 לגזר הדין). בנוסף, המערער הסתיר את הנשק והתחמושת בחנותו במשך פרק זמן בלתי מבוטל של כחצי שנה – ולגישתו של בית המשפט המחוזי "יש באמור להצביע על אפשרות קיומו של מניע שלא הובהר עד תום" (בסעיף 19 לגזר הדין). ועוד הדגיש בית המשפט את פוטנציאל הנזק הגלום בעבירות שביצע המערער, והוסיף כי "הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן בשים לב לכך שמדובר בתת מקלע מאולתר וקת של רובה 16-M– נשק שבכוחו לגרום להרג ללא הבחנה, ופוטנציאל הסיכון הגלום בו הוא גבוה במיוחד" (בסעיף 18 לגזר הדין). על יסוד כל האמור, נקבע מתחם ענישה של 14 עד 36 חודשי מאסר בפועל.

           במסגרת קביעת העונש בתוך המתחם, צוין בגזר הדין כי בתסקיר המליץ שירות המבחן להתחשב בעת הטלת מאסר בפועל בהיותו של המערער מפרנס יחיד למשפחתו. ואולם התרשמותו של בית המשפט המחוזי היתה כי אין במאסרו של המערער משום פגיעה יוצאת דופן במשפחה, החורגת מגדרי פגיעה שנגרמת מטבע הדברים כתוצאה מעצם המאסר; מה גם שאף שביום 4.5.2016 הותר למערער לצאת ממעצר הבית לצורך עבודה – בפועל ומסיבה שלא הובהרה, בעת עריכת התסקיר הלה לא עבד. בית המשפט הפנה עוד לכך ששירות המבחן לא מצא לנכון לבוא בהמלצה שיקומית בעניינו של המערער; וכן לעובדה שלחובתו הרשעות קודמות בגין הסעת שוהה בלתי חוקי ותקיפת שוטר ואיומים – הגם שמדובר בעבירות שבוצעו לפני למעלה מעשור. בצד זאת נתן בית המשפט את דעתו לכך שהמערער שיתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק והודה בעבירות עוד טרם שנשמעו ראיות, וכן לכך שהיה נתון במעצר מאחורי סורג ובריח ובמעצר בית. סופו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי "יש לבכר את השיקול הציבורי של הרתעת הרבים על פני השיקול האינדיבידואלי של הנאשם, ולהטיל עליו עונש מאסר ממשי"; וגזר על המערער כאמור עונש של 18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

הערעור