אבו אלהיג'א נ' מדינת ישראל

החלטה

הבקשה להארכת מועד להישפט מתקבלת.

המבקש טוען בבקשתו כי הוא לא קיבל את הודעת תשלום הקנס המקורית בתיק זה.

טענה זו נשמעה מפי המבקש כבר בעת שפנה ביום 22.12.08 למשטרת ישראל שם ציין כי קיבל הודעת קנס עם תוספת פיגורים וכי מעולם לא התקבלה הודעת תשלום קנס ראשונה בסכום המקורי אלא אך ורק ההודעה השניה בדבר תוספת הפיגורים.

המבקש צירף לבקשתו עותק מהודעת תשלום הקנס והפיגורים שנשלחה אליו עפ"י הרשום בה ביום 16.11.08 כאשר העבירה בוצעה ביום 1.5.08.

בתשובה לפנייתו למשטרה השיבה לו משטרת ישראל כי הודעת הקנס המקורית נשלחה אליו בדואר רשום וכי הוא לא פנה בבקשתו לביטול הדו"ח ולהסבתו על שם הנהג בתוך 30 ימים מתוך קבלת הדו"ח ועל כן בקשתו להסבת הדו"ח נדחתה.

המבקש עודנו טוען היום כי לא קיבל את הודעת תשלום הקנס המקורית אלא רק את ההודעה על הפיגורים שלאחריה מיד פנה למשטרת ישראל באותה בקשה.

המבקש פנה לרשות הדואר, ציין את מס' הדואר הרשום שהודיעה לו המשטרה של הדו"ח שלכאורה נשלח לו והתשובה שנתקבלה מרשות הדואר הייתה: "אין נתונים על דבר הדואר...".

בדיון שהתקיים בפני ביום 15.2.10 הודיעה ב"כ המשיבה כי בידי המשיבה אישור מסירה לפיו הודעת הקנס שנשלחה למבקש לא נדרשה על ידו.

המבקש נחקר היום בפני על ידי ב"כ המשיבה ולא זו בלבד שאישור המסירה הנטען כלל לא הוצג לו על מנת שיוכל להגיב אודותיו אלא שהמבקש לא נשאל ולו שאלה אחת באשר לאישור המסירה שלטענת המאשימה מצוי בידה ולפיו לטענתה הוא לא דרש את הודעת תשלום הקנס.

תקנה 44(א) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"א – 1974 אמנם קובעת חזקת מסירה ולפיה בעבירות תעבורה רואים את ההודעה על ביצוע העבירה או ההודעה לתשלום הקנס כאילו הומצאה כדין אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן. אלא שהבסיס להקמתה של חזקה זו, היא שתוצג אכן אסמכתא לכך שההודעה נשלחה, בדואר רשום, לכתובתו של הנאשם וכי חלפו 15 ימים מיום שנשלחה. אסמכתא כזו לא הוצגה בפני.

יתרה מכך, גם אם הייתה מוצגת אסמכתא לכך שנשלחה הודעה כאמור וכי המבקש לא דרש אותה, הרי שמדובר בחזקה שניתנת לסתירה ולאחר ששמעתי את חקירתו של המבקש, ומשלא נשאל דבר וחצי דבר באשר לאותו אישור מסירה שלטענת המשיבה יש בידיה, ונוכח טענותיו בדבר החלפת כתובתו, שוכנעתי כי גם אם היה בידי המשיבה להציג אישור מסירה בדבר משלוח הודעת תשלום הקנס בדואר רשום, הרי שהמבקש הצליח לסתור את חזקת המסירה בעניינו.

שוכנעתי, איפוא, כי יש לקבל את טענת המבקש לפיה הוא לא קיבל מעולם את הודעת תשלום הקנס המקורית אלא רק את ההודעה בדבר תוספת פיגורים.

בנסיבות אלה, לא היה מקום לדחות את בקשתו להסבת הדו"ח שכן לא היה בסיס לטענה שהוא לא פנה בתוך 30 יום מיום שקיבלת את הודעת תשלום הקנס המקורית.

בנסיבות אלה, המבקש גם לא נדרש להארכת מועד להישפט שכן כל עוד לא קיבל את ההודעה המקורית, לא חלף המועד שעמד לרשותו בפנייתו למשטרת ישראל.

המבקש אכן שילם את הקנס שנקבע בהודעה על תוספת פיגורים, אולם, תשלום זה נעשה מיד לאחר שקיבל את ההודעה של משטרת ישראל כי הם דוחים את בקשת ההסבה שלו והואיל וכאמור דחיית בקשתו ע"י משטרת ישראל הייתה מושתת על נימוק שגוי, שוכנעתי כי אין לראות בתשלום בנסיבות אלה, משום הודאה של המבקש בביצוע העבירה.

יצוין בעניין זה כי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982 אף תוקן לאחרונה כך שכיום הוראות אותו סעיף, לפיהם אדם ששילם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה הורשע ונשא את עונשו, אינן חלות על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו על אף שהודיע באיחור על רצונו להישפט, עפ"י סעיף 230 לחוק.

על יסוד האמור לעיל, הריני מאריכה את המועד להישפט על דו"ח מס' 50500218180.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו למטה הארצי של משטרת ישראל.

ניתנה והודעה היום כ"ה אדר תש"ע, 11/03/2010 במעמד הנוכחים.