אבבא טספה מארים יהדגו נ' אבבא טירוואלד

פסק דין

1. בפניי תביעה כספית. עילת התביעה היא בעיקרה הוצאת לשון הרע. הנתבע העלה טענת חוסר יריבות. נשמעו ראיות לגבי טענה זו. הוגשו סיכומי הצדדים. עניינה של החלטה זו בטענה האמורה. בהקדמת המאוחר אציין, כי דין הטענה להתקבל, ומשכך, דין התביעה להידחות.

2. התובע הוא נזיר. הוא משתייך לכנסיה האתיופית אורתודוקסית בישראל. הנתבע משמש כגזבר בכנסיה. בגין ההוצאות הנוגעות לכל נזיר, מקצה הכנסיה תקציב, המשמש בין היתר לכלכלתו. הארוחות ניתנות בחדר האוכל של המנזר. הנתבע אחראי על העברת התקציב האישי של כל נזיר לצורך מימון ההוצאות. אין מחלוקת, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה, אשר הוגשה ביום 13.5.08, חדל הנתבע מלהעביר לכנסיה את חלקו של התובע בתקציב. התובע טוען כי כתוצאה מכך, נמנע ממנו להיכנס לחדר האוכל של הכנסיה, ושמו הטוב נפגע פגיעה קשה.

3. (א) הנתבע אינו חולק על כך, שהפסיק להעביר לכנסיה את חלקו של התובע בתקציב. לטענתו, תפקידו מתמצה בהיותו "צינור" להעברת התקציב או ההקצבה האישית לכל נזיר ונזיר. הוא פועל לעניין זה על פי הוראות ורשימות שהוא מקבל מן הוועד המקומי של הכנסיה, המורכב מאבות הכנסיה וראשיה (בפיסקה 6 לתצהירו). לו עצמו אין כל שיקול דעת בעניין (פיסקה 12 לתצהירו; עמוד 2 לעדותו).

(ב) הנתבע העיד כי קיבל העתק מכתב השולל מהתובע קיצבה חודשית, מאחר והתובע סירב לעבור ליריחו (בפיסקה 9 לתצהירו; ראו גם עמוד 3 לעדותו, שם הוא מוסר כי קיבל את ההוראה באפריל 2008). העתק של המכתב, הנושא תאריך 11.4.08, צורף לתצהיר הנתבע. על פיו, עוכבה קיצבתו של התובע לחודש אפריל 2008 עד לבדיקה מחדש על ידי האסיפה לאחר חג הפסחא. עורך המכתב הוא אבבא ברהאנא, המנהל האדמיניסטרטיבי של הכנסיה (עדות הנתבע, בעמוד 3; התובע העיד כי ברהנא הוא סגנו של הארכיבישוף מתיאס, ראש הכנסיה במדינת ישראל, ראו פרוטוקול, עמודים 7 - 8). הנתבע מכותב למכתב זה.

(ג) לא למותר לציין, כי במכתבו מיום 11.4.08 לארכיבישוף מתיאס, בו מערער התובע על עיכוב קצבתו, טען התובע כי אבבא ברהאנא, הוא שעיכב את קיצבתו, ולא הנתבע. העתק המכתב צורף לתצהיר הנתבע. התובע מטיל בו, באופן עקבי, את האחריות להפסקת הקיצבה על המנהל האדמיניסטרטיבי. הוא אינו מטיל את האחריות לכך על הנתבע, במפורש או במשתמע. יש בכך תמיכה בטענת הנתבע לחוסר יריבות בין השניים לעניין זה.

4. התובע אינו חולק על כך שלנתבע אין שיקול דעת או סמכות להחליט בנוגע להעברת או הפסקת קיצבאות, וכי הוא אמור, כשליח, לקיים את החלטות גורמי הכנסיה המוסמכים (בפיסקה 3 לתצהירו; עמוד 8 לעדותו). הוא אינו חולק על המכתב שקיבל הנתבע ובו הוראה של ראש הכנסיה בישראל להפסיק את קיצבתו (בפיסקה 7 לתצהירו). עם זאת, לטענת התובע, עוד בחודש אפריל התקיימה ועדה בה הוחלט להחזיר לו את סל המזונות (בפיסקה 8 לתצהירו). לטענתו, הן בחודש אפריל 2008 והן בחודש יוני 2008 הורה ראש הכנסיה בישראל לנתבע להחזיר לו את סל המזונות שלו. לטענת התובע, זו ההוראה האחרונה שקיבל הנתבע (בפיסקאות 9 – 10 לתצהירו).

5. התובע סומך בהקשר זה על מכתב של מחלקת החשבות במנזר האתיופי, מיום 24.4.08, שם נכתב כי ועד המנזר קיים ביום 18.4.08 ישיבה בה החליט להחזיר לו את סל המזונות שלו. במכתב הודגש כי החלטה זו אינה מבטלת החלטות קודמות, "אלא שהוועד מאשר לו [לתובע – ע.ש.] סל מזונות לחודש אפריל 2008". יוצא, כי מכתב זה (ומכתב זהה, מיום 13.6.08, אשר גם הוא מתייחס לסל המזונות לחודש אפריל 2008 בלבד, וצורף לתצהיר התובע), אינו מתיימר לגבור על הוראות המנהל האדמיניסטרטיבי. זו אף זו, המכתב האמור, עליו סומך התובע, אינו של המנהל, או של הארכיבישוף, אלא של ועד המנזר. אין בפניי תשתית המלמדת כי מדובר בגורם שיש לו סמכות לבטל את החלטת המנהל. משכך, אין בו כדי לסייע לטיעוני התובע.

6. (א) זו אף זו, כפי שהעיד הנתבע, ההחלטה המשתקפת במכתב יום 28.4.04 אינה להשיב לתובע את קיצבתו. היא מוגבלת לסל המזונות בלבד (בעמוד 4 לעדותו). מעיון במסמך אף עולה תמיכה בטענת הנתבע, כי אין מדובר בהעברת כסף לתובע, אלא לאחראי במנזר. הנתבע העיד כי העביר את הכספים לגורם הרלוונטי, המופקד על הכנת האוכל במנזר, וכי אחרי כן, נאמר לו שלא להעביר את הכספים (בעמוד 5).

(ב) לעניין זה סמך הנתבע על הוראה בכתב מיום 11.4.08, היינו הוראה הקודמת בזמן למועד האמור (בעמוד 4). בכך טמון לכאורה קושי. עם זאת, לא נסתרה עדות הנתבע, כי ההוראה שקיבל אינה להחזיר קיצבה, אלא סל מזונות. כך עולה בבירור מן המסמך עליו סומך התובע, הדן במפורש בסל מזונות. כך עולה גם מן האמירה המפורשת במסמך זה, כי אינו בא לבטל החלטות קודמות בעניינו של התובע. כך עולה גם מכך, שהמסמך האמור הוגבל בבירור לסל מזונות, לחודש אפריל 2008 בלבד. יוצא, כי בכל מקרה, המסמך עליו סומך התובע תומך בטענת הנתבע, כי ככל שהדברים אמורים בהוראות אותן קיבל, ההחלטה בדבר שלילת הקיצבה של התובע בעינה עומדת.

(ג) תמיכה ממשית בעדות הנתבע כי בהמשך להחלטה מיום 18.4.08 עליה סומך התובע, קיבל הנתבע הוראה שלא להעביר את כספי סל המזונות הנוגעים לתובע, עולה מדחיית ערעור שהגיש התובע בעניין זה לראש הכנסיה בישראל (בפיסקה 10 לתצהיר הנתבע). הערעור נדחה במכתבו של הארכיבישוף מתיאס מיום 2.5.08, שצורף לתצהירו של הנתבע. מעיון במכתב עולה, כי אושרה ההחלטה בדבר עיכוב קיצבתו של התובע. עולה ממכתב הארכיבישוף, כי החליט בעניין בהמשך להכרעה של האסיפה הכללית, הדוחה את עמדתו של התובע. גם התובע לא חלק, כי המסמך חתום על ידי הארכיבישוף (בעמוד 7 לעדותו). נוכח כל האמור, אין במכתבים עליהם סומך התובע כדי לסייע לו.

7. נוכח כל האמור לעיל, עולה כי יש ממש בטענת חוסר היריבות שהעלה הנתבע. עולה, כי הנתבע אכן פעל בעניינו של התובע על פי הוראות שניתנו לו. עולה גם, כי לא מדובר בהחלטה של הנתבע, או בהפעלת שיקול דעת שלו. בהקשר זה, לא נעלם מעיני, כי התובע טוען שהגיש ערעור לפטריארך, על החלטת הארכיבישוף, וכי ערעור זה התקבל. התובע מפנה למסמך 7 במסמכים שהגיש (ראו גם סעיף 2 לתצהירו). על פי מכתב זה, יש להשאיר את התובע בתפקידו הקודם, עד שיסיים את לימודיו. אין כל ראייה, כי הנתבע קיבל מכתב זה. המכתב אינו ממוען אליו. הוא אינו אחד מן המכותבים לו. הוא לא נחקר על העניין. אין במכתב הוראה או התייחסות כלשהן לנושא קיצבתו של התובע. במצב זה, אין במכתב האמור כדי להצביע על יריבות בין התובע ובין הנתבע בנושא התביעה, כנטען.

8. סוף דבר, על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה, בשל חוסר יריבות בין התובע ובין הנתבע. התובע ישא בהוצאות הנתבע, המביאות בחשבון את היקף העבודה שנדרשה בתיק, את סכום התביעה, ואת טיב יחסי הצדדים, בסך נמוך יחסית של 3,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ, והוא ישולם עד ליום 8.4.11.

ניתן היום, כ"ד אדר א תשע"א, 28 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: