א. ט. - שרותים משפטיים בע"מ נ' כהן

פסק דין

לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך 24,601 ₪.

רקע

התובעת היא חברה שזכתה במכרז משטרת ישראל לאחסנת רכבים שלגביהם ניתן צו איסור שימוש בהתאם לפקודת התעבורה. הנתבעת היא בעלים רשום של רכב משא מסוג "רנו" (להלן: הרכב).

ביום 2.4.08 נבדק הרכב על ידי משטרת ישראל והוחלט לאסור את השימוש בו. בעת הבדיקה היה הרכב נהוג על ידי בן זוגה של הנתבעת. הרכב אוחסן במגרש התובעת כאשר תקופת איסור השימוש נקבעה ל-30 יום. לטענת הנתבעת היו ברכב כלי עבודה יקרים.

בשלב כלשהו, הגיעה הנתבעת אל מגרש התובעת וביקשה לשחרר את הרכב. הוצאות האחסנה עמדו באותה עת על סך של 1000 ₪ והתובעת התנתה את שחרור הרכב בתשלום ההוצאות. ידה של הנתבעת לא השיגה באותה עת תשלום ההוצאות האמורות ועל כן סירבה התובעת לשחרר את הרכב. ניסיונות נוספים של הנתבעת לשחרר את הרכב נתקבלו בתגובה דומה מצד התובעת ששבה והתנתה את שחרור הרכב בביצוע תשלום עלות האחסנה.

בימים 1.9.08, 12.10.08, 25.11.08 ו- 1.1.09 נשלחו לנתבעת מכתבי התראה מאת ב"כ התובעת במסגרתם נדרשה הנתבעת לשחרר את רכבה כנגד תשלום הוצאות שונות ובהן דמי אחסנה. למותר לציין כי דמי האחסנה הלכו והאמירו ממכתב למכתב. הנתבעת טוענת כי לא כל מכתבי ההתראה הגיעו אליה.

ביום 23.11.08, יומיים לפני משלוח מכתב ההתראה השלישי, הוצאה חוות דעת שמאי לרכב בו נאמר כי נוכח מצבו הכולל של הרכב נקבע ערכו על סך 1000 ₪. מספר חודשים לאחר עריכת חוות דעת זו נמכר הרכב ביום 26.7.09 תמורת סך 1000 ₪.

התובעת טוענת כי הנתבעת חייבת לשלם לה את הוצאות האחסנה שהצטברו בתוספת שכ"ט שמאי וכן עלות הגרירה ובניכוי הסכום שהתקבל עבור מכירת הרכב.

טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי התובעת השהתה במתכוון את מכירת הרכב על מנת להאדיר את הוצאות האחסנה. לטענת הנתבעת, הותירה התובעת את הרכב ברשותה בידיעה מלאה כי אין בשוויו כדי לכסות את הוצאות האחסנה ההולכות ומאמירות. הנתבעת טוענת כי "למיטב ידיעתה" שווי הרכב היה 7,000 ₪ ויחד עם הרכב נלקחו כלי עבודה בשווי אלפי שקלים השייכים לבן זוגה של התובעת ולטענת הנתבעת יש לקזז סכום זה מסכום התביעה. הנתבעת טוענת כי ראיה לניסיונה של התובעת להתעשר שלא כדין מדמי האחסנה ניתן למצוא בכך שהרכב נמכר לאחר תקופה ממושכת ממועד עריכת חוות דעת השמאי שקבעה את שוויו בסך 1000 ₪. הנתבעת טוענת כי לשיהוי זה אין כל הסבר זולת ניסיון התובעת "להרוויח" דמי אחסנה נוספים עבור הרכב במקום להקטין נזקים, כמתבקש. הנתבעת טוענת כי לא קיבלה את מכתביה הראשונים של התובעת אליה והמכתב הראשון מאת התובעת התקבל אצלה רק בינואר 09' ועליו היא הגיבה בשני מכתבים הדורשים לשחרר את הרכב .

לאחר ישיבה מקדמית שהתקיימה הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית ולפיה לאחר הגשת סיכומים בכתב תינתן בתובענה הכרעה מנומקת על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט). בהתאם, סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם.

דיון והכרעה

שתי שאלות עיקריות מתעוררות במקרה דנא. האחת, האם לנתבעת יש זכות קיזוז ביחס לציוד שנתפס ברכבה ומוחזק בידי התובעת. השנייה, האם עמדה התובעת בנטל להקטין את נזקיה בנסיבות העניין. שאלה נוספת בה עסקו הצדדים בסיכומיהם אך לא מצאתי מ מקום להידרש אליה בהליך זה נוגעת לחוקיות מכירת הרכב. אינני סבור כי לשאלה זו והכרעה בה יש נפקות לענייננו שהוא כאמור היקף חוב האחסנה שחבה הנתבעת לתובעת, אם בכלל. אין כמובן באי הכרעה בנקודה זו כדי למנוע מן הנתבעת מלפעול למיצוי זכויותיה, ככל שישנן, נגד התובעת בהליך אחר ונפרד.

זכות קיזוז בגין הציוד שנתפס

לטעמי לא עומדת אפשרות במקרה זה לקזז את שווי המיטלטלין שנתפסו ברכב . ראשית, ערכם של אותם מיטלטלין לא נקבע בחוות דעת ערוכה כדין ועל כן לא ניתן לקבוע מה, אם בכלל, הסכום שיש לקזז כנגד חוב האחסנה נשוא התביעה. שנית, עצם החזקת המיטלטלין שנתפסו ברשות התובעת אינה יוצרת כל "חוב" שניתן לקזזו כנגד חוב דמי האחסנה. לכל היותר ניתן היה לטעון כי לנתבעת זכות לקבל דמי שימוש ראויים עבור המיטלטלין שנתפסו אולם גם כאן לא הובאה חוות דעת לגבי שווי דמי השימוש לצורך כימות טענת הקיזוז. בנסיבות העניין ומשלא נתבקש צו להחזרת הציוד שנתפס ברכב אין צורך לחוות דעה ביחס להיקף זכות העיכבון העומדת לתובעת ואם כוללת זכות זו, בהתאם לסעיף 57ד לפקודת התעבורה, רק את הרכב שנתפס או שמא גם את המיטלטלין שהיו מצויים בו באותה עת. גם בעניין זה שמורה לנתבעת הזכות לפעול כפי שתמצא לנכון.

נטל הקטנת הנזק

לטעמי לא עמדה התובעת בנטל להקטין את נזקיה עקב הצטברות חוב דמי האחסנה. התובעת טוענת בסיכומיה כי "התובעת מכרה את הרכב לאחר שהבינה כי אין בכוונתה של הנתבעת לבוא ולהוציא את הרכב מהמגרש (בכפוף לתשלום דמי האחסנה) וזאת לאחר שנשלחו לתובעת מס' מכתבי התראה.. שלא הועילו. ( סעיף 25 לסיכומים). למסקנה זו של התובעת אינני שותף. הרכב נתפס כבר ביום 2.4.08. הנתבעת טוענת כי הגיעה אל מגרשי התובעת בבקשה לשחרר את הרכב. לא מצוין המועד המדויק בו הגיעה הנתבעת אולם לטענתה הותנה שחרור הרכב בתשלום הוצאות בסך 1000 ₪; סכום שיד הנתבעת לא השיגה אותה עת. ניתן להניח אפוא, נוכח גובה חוב דמי האחסנה באותו שלב, כי פניית הנתבעת אל התובעת לצורך שחרור הרכב הייתה בשלב מוקדם יחסית של אחסון הרכב במגרשי התובעת. המכתב הראשון שצורף לכתב התביעה ויצא לכאורה אל הנתבעת, לטענת התובעת, היה ביום 1.9.08 היינו 5 חודשים לאחר מועד ביצוע התפיסה ושם עמד החוב על סך 6,675 ₪. במכתביה הבאים של התובעת לנתבעת הלך החוב והאמיר. לטעמי, ברור כי אם הנתבעת לא הייתה מסוגלת לשלם 1000 ₪ לצורך שחרור הרכב הרי שהיא לא הייתה מסוגלת לשלם סכומים גבוהים הרבה יותר שנדרשו לאחר מכן במסגרת התכתובת בין ב"כ התובעת לנתבעת. בנוסף, תמוה מדוע מזמינה התובעת חוות דעת שמאי – נתון המצביע על כוונתה למכור את הרכב סמוך לעריכת חוות הדעת לצורך כיסוי הוצאותיה – אך בוחרת למכור את הרכב רק לאחר מספר חודשים לאחר מכן כאשר כל אותה עת הולכים הוצאות האחסנה ותופחים ובמקביל קיים סיכון לירידת ערכו של הרכב שממילא לא היה גבוה כפי שידעה התובעת היטב באותו מועד. במאמר מוסגר אציין כי לטענת הנתבעת כי שווי הרכב היה 7000 ₪ לא הובאו כל תימוכין. מכאן יש להסיק כי התובעת לא עמדה בנטל להקטין את נזקיה ועל כן אין לפסוק לתובעת סכומים שהיה בידה להקטין באמצעות נקיטת אמצעים סבירים.

התוצאה

לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, בהתחשב בכל האמור לעיל, סך כולל של 6000₪. התשלום יבוצע תוך 60 יום שאם לא כן יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין ונוכח אופי ההכרעה אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' תמוז תש"ע, 22 יוני 2010, בהעדר הצדדים.