א. ט. - שרותים משפטיים בע"מ נ' בילל

החלטה

התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה כספית לתשלום דמי אחסנת רכב. משלא התגונן הנתבע ניתן נגדו פסק דין על יסוד כתב התביעה.

הנתבע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ובקשה לביטול פסק דין וכן על העברת הדיון בתובענה, אם תיענה בחיוב הבקשה לביטול פסק דין, אל בית משפט במחוז הצפון. הנתבע טוען כי נטש את ביתו ואת משפחתו והיה נע ונד בדרכים. בחודש מאי 2009 ביקרו מטעם לשכת ההוצאה לפועל בבית אביו של הנתבע ואז התברר כי החוב בגינו פועלים נגד הנתבע הוא בגין אחסנת כלי רכב הרשום על שם הנתבע. הנתבע טוען כי כתב התביעה מעולם לא נמסר לו. לגופם של דברים נטען כי הרכב נמכר למאן דהוא ומצוי ברשותו ובחזקתו מיום 1.4.05, היינו לפני המועד בו נתפס הרכב והורד מן הכביש לאחסון. אותו אדם, מר יגאל אטיאס, הגיש אף הוא תצהיר ובו אישר את גרסת הנתבע כמפורט לעיל.

התובעת טוענת כי בצדק עותר הנתבע להארכת מועד להגשת בקשה זו שכן לדבריה הוא מודה כי האזהרה בתיק ההוצאה לפועל הומצאה לו במסגרת הליך עיקול מטלטלין בבית אביו בחודש מאי 2009. באין כל "טעם מיוחד" כנדרש לאיחור המבקש בהגשת בקשתו נטען כי דינה להידחות.

עוד נאמר בתגובת התובעת כי הנתבע אינו מבאר בתצהירו ממתי ועד מתי נעדר מעירו ומה היה מענו באותה עת. התובעת טוענת כי יש להכיר במסירה לנתבע כמסירה כדין. לעניין סיכויי ההגנה נטען כי אלה אינם גבוהים שכן הנתבע לא הציג כל הסכם ממנו עולה שהרכב נמכר לאחר. זאת ועוד, מר אטיאס ציין בתצהירו כי רכש את הרכב ביום 1.4.05 שעה שמנתוני משרד הרישוי עולה שהנתבע עצמו רכש את הרכב ביום 11.5.05 כך שברור שמר אטיאס לא היה יכול לרכוש מן הנתבע מה שלא היה בבעלותו של הנתבע באותה עת. זאת ועוד, עובדת היותו של הרכב באחסנה סותרת גם היא את גרסתו של מר אטיאס לפיה ממועד רכישת הרכב הוא מצוי בחזקתו הבלעדית.

להשלמת התמונה ייאמר כי התובעת עתרה לזמן את מר אטיאס להיחקר על תצהירו ולבקשה זו נעתרתי אולם מר אטיאס לא התייצב לדיון.

לעניין הסמכות המקומית נאמר כי המקום שבו נועד התשלום עבור דמי האחסנה להתבצע הוא במגרש התובעת בפתח תקווה ומכאן שלבית משפט זה נתונה סמכות מקומית לדון בתובענה, שלא כנטען על ידי הנתבע בבקשתו.

במועד הדיון ויתר ב"כ התובעת על חקירת הנתבע והצדדים סיכמו טענותיהם בעיקר על דרך החזרה על האמור בעמדותיהם הכתובות.

דיון

ראשית אציין כי לטעמי מדובר בבקשה לביטול פסק דין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט ולא מתוך חובת הצדק. הנתבע טען אמנם כי לא התגורר באופן סדיר בעיר בה התגוררה משפחתו אולם כידוע היעדרות זמנית של אדם מביתו אין בה כדי לנתק את זיקתו של אותו אדם למקום בו נהגו הוא ומשפחתו להתגורר (ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט, פ"ד לז(4), 485). הנתבע טען באופן סתמי לחלוטין כי עזב את משפחתו ועירו והיה נע ונד בין ת"א לבין אילת ובאר שבע. אינני סבור שבטענה סתמית כזו יוצא הנתבע ידי חובתו להוכיח כי זיקת המגורים שלו למקום בו בוצעה המצאת כתב התביעה אכן נותקה.

לא זו אף זו: לדעתי גם ניתן לקבוע כי פסק הדין הומצא כדין לנתבע. כידוע, הגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין מונעת מן המבקש מלטעון כי פסק הדין לא הומצא לו או שלא הומצא לו כדין שאם לא כן לא היה צורך בהגשת בקשה להארכת המועד. (השווה: ע”א 483/65 ארנולד ואח’ נ. צ’רנוב, פ”ד כ’ (2) 215, 221; ע"א 580/71 בולדו נ. ג’באלי פ"ד כו (1) 763, 766;. בר"ע (ב"ש) 115/95 עירית באר-שבע נ’ לירון, דינים מחוזי, כרך כו (4) 501). לאור האמור, הגשת בקשת הנתבע להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין מונעת ממנו מלטעון כי פסק הדין לא הומצא לו כלל או לא הומצא לו כדין. במצב דברים זה נדרש הנתבע לפרט את הנימוקים שהביאו לאיחור בהגשת בקשתו. לצורך הדיון מוכן אני לקבל כי היעדרויותיו של הנתבע מעירו והזמן שהיה דרוש לאיתורו לשם דיווח על ההליכים נגדו הביאו לעיכוב בהגשת הבקשה.

מכאן יש לפנות לבחינת סיכויי ההגנה נוכח מסקנתי לפיה מדובר בהליך לביטול פסק דין מתוקף שיקול דעת בית המשפט. סיכויו של הליך לכאורה זה אינם גבוהים, ואנמק: הגרסה המרכזית לעניין סיכויי הגנתו של הנתבע מצויה למעשה בתצהירו של מר יגאל אטיאס. מר אטיאס איננו בעל דין ועל כן נדרש ב"כ התובעת – וכך אף פעל – לזימון מר אטיאס באמצעות הנתבע (תקנה 521 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). כעולה מן התיק ההחלטה הנעתרת לבקשה זו מיום 13.8.2009 הומצאה למען אותו מסר הנתבע ומשכך מדובר בהמצאה כדין לנתבע (תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי). בהיעדר התייצבות מצד מר אטיאס אין להיזקק לאמור בתצהירו כראיה בהליך זה. זאת ועוד, גם אילו היה מר אטיאס מתייצב לדיון וחוזר מילה במילה על הנטען בתצהירו ספק אם ניתן היה ליישב את גרסתו כי קיבל לחזקתו את הרכב שרכש מן הנתבע עם כך שמועד זה קדם למועד בו הנתבע עצמו קיבל בעלות ברכב ולפיכך לא היה יכול להקנות למר אטיאס זכויות שאין לו. כמו כן, ספק אם ניתן היה ליישב בין הצהרתו של מר אטיאס כי הוא מחזיק ברכב עדיין שעה שהרכב נתפס הורד מן הכביש והושם באחסנה; עובדה שהביאה להגשתה של תביעה זו מלכתחילה.

יחד עם זאת, וחרף כל האמור לעיל, הנני סבור כי ככל שהנתבע מעוניין לשטוח את גרסת ההגנה שלו בפני בית המשפט יש לאפשר לו לעשות כן חרף מחדליו הפרוצדורליים, עליהם ניתן לפצות כידוע בהוצאות מתאימות.

אי לכך אני קובע כי הבקשה תתקבל ופסק הדין יבוטל כפוף לכך שהנתבע ישלם לתובע הוצאות בסכום כולל של 2500 ₪ וזאת עד ולא יאוחר מיום 2.1.11. לא ישולם הסך הנ"ל עד המועד האמור – במישרין לב"כ התובעת או בהפקדה בקופת בית המשפט – יראו בקשה זו כבקשה שנדחתה על כל המשתמע מכך. היה ויופקד הסכום או ישולם – יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להגיש כתב הגנה תוך 45 יום ממועד ביצוע התשלום.

ניתנה היום, כ"ה חשון תשע"א, 02 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: