א.ח. נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב – שופט עמית), בעפ"ת 33269-01-18; ובעפ"ת 41213-12-17, מיום 21.01.2018. בגדרו של פסק הדין, התקבל ערעורו של המבקש באופן חלקי על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת מ' כהן), בפל"א 8972-02-16, מיום 19.12.2017.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן לבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה), אשר ייחס לו את ביצוע העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

3. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 25.02.2016, בשעה 01:28 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב פרטי, ב"שדרות נעמי שמר" בבאר יעקב, כאשר הוא פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. מסתבר, כי באותה עת היה המבקש נתון בפסילה, שהוטלה על ידי בית המשפט לתעבורה בתל אביב – יפו, למשך 9 חודשים, מיום 24.11.2015 (תא"מ 5743-04-15). כפועל יוצא מנהיגתו של המבקש בזמן פסילה, נהג המבקש גם ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף.

4. ביום 02.05.2016, הורשע המבקש בהסדר טיעון, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. המבקש הופנה אל שירות המבחן לשם הכנת תסקיר מבחן בעניינו. ביום 14.11.2016, נמסר מטעם שירות המבחן כי המבקש זומן לפגישה, אך לא התייצב אליה; וכי נקבע מועד נוסף לפגישה, והמבקש הגיע אליה באיחור. שירות המבחן ציין בהודעתו, כי כבר בשלב זה, הוא מתקשה להעריך את מחויבותו של המבקש לתהליך האבחון. ביום 16.07.2017, הוגש תסקיר מבחן נוסף מטעם שירות המבחן, במסגרתו נאמר כי נמצאו שרידי סם מסוג קנאביס בבדיקות שתן שביצע המבקש. בהמשך, צוין בתסקיר כי הומלץ על השתלבותו של המבקש בטיפול במסגרת היחידה לטיפול בהתמכרויות, אולם המבקש סירב לטיפול וביקש להשתלב בקבוצה טיפולית שאינה ממוקדת בתחום הגמילה מסמים. לאור האמור, מסר שירות המבחן כי לא ניתן לשלב את המבקש בטיפול "שאינו מתייחס לשימוש בסמים", ולפיכך לא ניתן להמליץ על הטלת צו של"צ בעניינו. ביום 31.08.2017, הוגש תסקיר משלים בעניינו של המבקש, במסגרתו נמסר כי בבדיקת שתן שביצע המבקש, ביום 22.08.2017, נמצאו שרידי סם מסוג קנאביס; וכי המבקש זומן לבדיקת שתן נוספת, ואולם לא התייצב אליה. לאחר זאת, מסר שירות המבחן כי הוא מתרשם שדפוסי השימוש של המבקש בסמים הם "עמוקים", וכי הוא מתקשה להיגמל בכוחות עצמו. לאור האמור, ולנוכח העדר נכונותו של המבקש להשתלב בהליך טיפולי, לא בא שירות המבחן בהמלצה שיקומית, ואף לא בהמלצה להאריך את תוקפו של המאסר המותנה.

           במסגרת תסקיר מבחן אחרון, מיום 13.11.2017, ציין שירות המבחן כי עד לתאריך 07.11.2017, התייצב המבקש לשתי בדיקות שתן מתוך חמש אליהן זומן. שירות המבחן מסר, כי אמנם לא נמצאו שרידי סם בשתי הבדיקות אותן ביצע המבקש, אולם בשל היעדרויותיו מיתר הבדיקות, לא ניתן לקבל תמונה מלאה לגבי דפוסי השימוש של המבקש בסמים. בהמשך, נמסר בתסקיר כי ביום 14.11.2017, התייצב המבקש לבדיקת שתן נוספת, במסגרתה לא נמצאו כל שרידי סם. לסיכום, נוכח חוסר היציבות אותה הפגין המבקש, והקושי בשיתוף פעולה עקבי ורצוף עם שירות המבחן, חזר שירות המבחן על המלצותיו הקודמות, ונמנע מליתן המלצה בדבר הטלת ענישה שיקומית בעניינו של המבקש.

5. ביום 19.12.2017, ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לצורך קביעת עונשו של המבקש, ראה בית המשפט לתעבורה כשיקול לחובתו של המבקש, את העובדה כי המבקש לא שיתף פעולה עם שירות המבחן; ואת העובדה כי תלוי ועומד נגד המבקש מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים, אשר הושת עליו בשנת 2015. לאחר זאת, הבהיר בית המשפט לתעבורה כי:

"לאחר ששקלתי את כל הנתונים הנ"ל, נסיבותיו האישיות של הנאשם [המבקש] ונסיבות ביצוע העבירה כפי שהוא טען, כאשר אכן לכאורה הוא היה בבית חולים בתאריך 14.02.2016 שעה 22:09 ולאור תאריך ביצוע העבירה, לא מצאתי הצדקה לביצוע העבירה, כאשר הוא כבר השתחרר מבית החולים ולא מדובר היה במצב חירום להגיע לבית חולים, ובמסמכים הרפואיים צוין כי הוא סירב לאשפוז".

           בית המשפט לתעבורה ציין עוד, כי הוא "מוכן היה לשקול ושקל הארכת מאסר על תנאי מטעמי שיקום, אולם התסקירים ברורים ומדברים בעד עצמם". לבסוף, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הופעל מאסר על תנאי בן 7 חודשים, שהוטל על המבקש ביום 24.11.2015, בתא"מ 5743-04-15, אותו ירצה המבקש בחופף לתקופת המאסר שנגזרה עליו; 8 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירות של "נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ונהיגה בפסילה", למשך 3 שנים; 24 חודשי פסילה בפועל, במצטבר לכל פסילה אחרת; 3 חודשי פסילה על תנאי, לבל יעבור המבקש אחת מן העבירות בהן הורשע או אחת מהעבירות המפורטות בתוספת הראשונה והתוספת השנייה לפקודת התעבורה, למשך 3 שנים.