א. ואח' נ' עיריית אום אל פחם ואח'

הבן שהלך לבלי שוב ...

1.ביום 28/02/2013, בשעות הערב, נסע המנוח פלוני ז"ל מכפר מגוריו – מוסמוס – לבקר את בן דודתו – אלמוני – המתגורר בכפר מועאוויה. פלוני בילה זמן מה אצל אלמוני ועשה דרכו בחזרה הביתה. השעות נקפו אך עמאר לא הגיע הביתה. אביו פלמוני התעורר בחצות ולא מצא את הרכב בחצר הבית אך הוא חזר לישון מכיוון שזה לא היה מצב חריג. האבא התעורר בשעה 05:30 לערך על מנת להתפלל תפילת השחר והבחין שרכב עמאר איננו. אז המשפחה החלה לדאוג. פלמוני התקשר לאחיו אחמד ושניהם נסעו לכפר מועאוויה כדי לחפש אחר פלוני. אולם, לא מאתרים את פלוני!! בדרך הבחין פלמוני ברכב בתעלה שבצד הכביש אך לתומו סבר שמדובר בשרידי רכב שנותרו מתאונה ישנה. הוא חזר הביתה אך שב וחזר למקום שבו ראה את הרכב בתעלה, ירד לתעלה ואז גילה את הגרוע מכל עבור כל הורה: הרכב שבתחתית התהום היה רכבו של פלוני, ופלוני היה מוטל על הקרקע מחוץ לרכב ללא רוח חיים. פלוני הלך לבלי שוב.

2.הרכב שנעשה בו שימוש בעת הפגיעה נשא לוחית רישוי מספר xxxx, ובמועד התאונה הוא לא היה מבוטח בביטוח חובה. משום כך ובהיעדר עילה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הוגשה התביעה דנן כנגד הנתבעים על פי הוראות פקודת הנזיקין, בטענה שהם היו אחראים לליקויים שהיו בכביש ואשר גרמו לתאונה, או למצער לא מנעו תוצאתה הקטלנית.

3.כידוע, "תביעת העיזבון היא תביעתו של המנוח ולא של יורשיו" [רע"א 3535/09 אסתר שוקרון נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (06.09.2011), פסקה 10]. משום כך, אין לעיזבון במקרנו ובהיעדר ביטוח עילה לתבוע על פי חוק הפיצויים לאור הגבלת הזכאות שבסעיף 7(5) לחוק הפיצויים. על כן, עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים אינו חל במקרה זה ואין בו, כאמור באותו סעיף, "כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה".

4.לעניין זכותם של משוללי הזכאות על פי חוק הפיצויים להגיש תביעה בעילה הנזיקית כמבקרה שלנו, ראו פסק הדין ב-ע"א 2591/09 אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל (22.02.2011); וכן חיבורו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2011), בעמ' 411-408]. יתירה מזו, בעניין אלנסארה הנ"ל נקבע שההגבלות על סכומי הפיצויים הקבועות בחוק הפיצויים אינן חלות על תביעות נזיקין רגילות של משוללי הזכאות.

טענות התביעה בקליפת אגוז

5.בקצירת האומר יצוין כי התובעים טוענים כי הכביש שבו נסע המנוח פלוני ז"ל (להלן: "המנוח") ואשר בו קרתה התאונה, סבל במשך שנים רבות מהזנחה ולא תוחזק כראוי ואף בכלל. לטענתם מדובר בכביש מסוכן שהתגלו בו, עוד לפני התרחשות התאונה, ליקויי בטיחות רבים. בחלקים ממנו קיימות עקומות חדות ומסוכנות. בכביש לא הייתה תאורה, לא הוצבו בו תמרורים ולא הותקנו בצדיו מעקות בטיחות וגם לא מדרכות (אף שמדובר בכביש עירוני). אחרי ככלות הכול, טענת התובעים העיקרית היא שאם היה מותקן מעקה בטיחות באותו מקום שבו סטה רכב המנוח ונפל אל התהום, הייתה נמנעת התוצאה הקטלנית (ראו, למשל, סעיפים 66 ו- 74 לסיכומים). לפיכך, הם תובעים את הנזקים שנגרמו לעיזבון כתוצאה ממותו של המנוח.

סיבת התרחשות התאונה

6.על אף חומר הראיות הרב שהצטבר בתיק, אין אנו יודעים מה בדיוק גרם לרכב שבו נהג המנוח לסטות מנתיב נסיעתו ולהתדרדר לתהום ואין איש שיודע מה התרחש באותם רגעים קריטיים. בצר לנו, המנוח לקח את הסוד עמו לקבר.

7.לזירת התאונה הגיע בוחן התנועה המשטרתי רס"מ יהודה יוסף, אשר ערך סקיצה ובה תיעד את כל הממצאים בשטח הקשורים לתאונה וכן צילם תמונות המתעדות זירת התאונה, ובכלל זה תמונות המתעדות את המנוח פלוני. באותו מעמד נכח בזירה גם רכז הבוחנים מר חאתם חרדאן שתיעד את הזירה והממצאים באמצעות צילום סרט וידיאו (ראו דו"ח הפעולה מיום 01/03/2013 שנערך על ידי רס"מ יוסף – צורף לתצהירי התביעה). רס"מ יוסף ערך דו"ח בוחן שעל פי מסקנותיו המדובר הוא בתאונה עצמית כאשר מסיבה לא ברורה אחרי העקומה המשיך רכב המנוח ישר אל תוך התעלה מימין, התהפך מספר פעמים עד שנעצר על גלגליו (סעיף 14(1) לדו"ח – צורף לתצהירי התביעה). עוד עולה מהדו"ח שלא נמצאו סימני בלימה של הרכב וכי הירידה מהכביש לתעלה הייתה המשך ישיר ביציאה מהעקומה (סעיף 14(2) לדו"ח). לאור הנזקים שנמצאו ברכב, הבוחן יוסף הגיע למסקנה שהרכב התהפך במהלך הירידה בתעלה לפחות פעמיים, פעם ראשונה עם חזית הרכב ופעם שנייה על גג הרכב בחלקו האחורי (סעיף 14(3) לדו"ח). הבוחן שלל את האפשרות כי מזג האוויר, הראות בדרך או מצבו המכני של הרכב היוו גורם לתאונה (סעיף 14(4) לדו"ח). לסיכום הוא קבע כי תאונה מסוג זה הייתה יכולה להיגרם כתוצאה משתי סיבות אפשריות "א) או שנהג נרדם בנהיגתו ואחרי העקומה המשיך ישר לתוך התעלה והתהפך ב) או שנהג נסע במהירות בעקומה וביציאה מעקמה (כך במקור, א"ס) איבד שליטה וירד לתעלה והתהפך" (סעיף 14(5) לדו"ח).

8.אף אחד מהצדדים לא ביקש לזמן לעדות את בוחן המשטרה רס"מ יוסף על מנת לחקור אותו אודות מסקנותיו בדו"ח. על פניו, מסקנות הבוחן המשטרתי משרתות אינטרס הנתבעות בתיק זה, ועל כן, לא היה להן כל צורך לזמנו לחקירה משהן מוכנות ואף רוצות לאמץ את מסקנותיו. התובעים הם אלה שחולקים על מסקנותיו של הבוחן רס"מ יוסף לגבי הסיבות האפשריות בשלן אירעה התאונה, וזאת על אף שהם אלה שהגישו את דו"ח הבוחן כחלק מהראיות מטעמם. כעיקרון אי חקירת עד תיחשב כהסכמה לדברי העד, וזאת לאור הכלל שיש לחקור את העד בכל נושא שיש עליו מחלוקת [ראו חיבורו של י' קדמי, על הראיות (תש"ע-2009), חלק רביעי, בעמ' 1949]. עוד נקבע כי ויתור על חקירה נגדית של עד מומחה משמעו כי אין חולקים על תוכן חוות הדעת, ובכל מקרה הדבר פועל לטובת מהימנות העד [ראו: ע"א 8291/16 קופת חולים לאומית נ' פלוני (17.10.2018), פסקה 7; ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (08.11.2015), פסקה 22; ע"א 4445/90 "עמיגור" בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח' (17.4.1994), פסקה 7; ע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4), 253, בעמ' 258 א' – ב'; ע"א (מחוזי ת"א) 1286/03 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אלון ארבן (24.3.2005), פסקה 5(אא); וכן ת"א (מחוזי י-ם) 1950/87 ד"ר אברהם פישר נ' א' טרגר דירות להשכרה ירושלים (1974) בע"מ (28.3.1991), בו ציינה כב' השופטת ד' דורנר (כתוארה אז) ש"ככלל, הימנעות מחקירה נגדית של מומחה מעידה כי בעל הדין שעשה כן סבר כי לא יוכל מבחינה מומחית-מדעית לערער חוות דעתו"].

9.כאמור, התובעים לא ביקשו לחקור את רס"מ יוסף אף שהם חלקו על מסקנותיו בעניין סיבות התאונה האפשרויות. עם זאת, לצורך סתירת מסקנותיו של הבוחן יוסף, הגישו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם ערוכה על ידי מר דורון פת (צורפה כנספח ט' לכתב התביעה המתוקן). מר פת ששימש בתפקידים שונים במשטרה, ובכלל זה קצין תנועה/בוחנים בלשכת תנועה בחיפה (בשנים 1998-1990), קצין בוחנים ראשי מחוז צפון (בשנים 2000-1998) ובתפקידו האחרון במשטרה כקצין מדור בוחנים באגף התנועה (בשנים 2003-2000), חלק על מסקנותיו של רס"מ יוסף, אותו הוא מכיר באופן אישי מתקופת עבודתו במשטרה (לדבריו רס"מ יוסף היה פקודו). בחוות דעתו הוא מנסה להסביר מדוע יש לשלול את האפשרות שהתובע נרדם וזאת לדבריו מאחר ועל הכביש רואים סימני בלימה, דבר המעיד כי המנוח היה ערני והגיב לסכנה כלשהיא על ידי הפעלת הבלמים (עמ' 7 לחוות הדעת, סעיף 2.4.3 וכן עמ' 8, סעיף 2.4.10). מר פת ביקש לסתור גם את האפשרות כי המנוח נסע במהירות כסיבה אפשרית לתאונה (סעיף 2.4.11 לחווה"ד, עמ' 8).

10.מר פת נחקר אודות האמור בחוות דעתו. באופן כללי עדותו הייתה מהימנה עלי והוא הותיר עלי רושם אמין וחיובי ושידר ידע ובקיאות בתחום זה בצורה מעוררת התפעלות. מר פת – שיש לו ניסיון עשיר בתחום זה, תחילה בתפקידיו השונים במשטרה ולאחר מכן בשוק הפרטי – העיד בהתלהבות וסיפק מענה ענייני לכל שאלה בצורה קולחת ועניינית. תשוקתו למקצועו ניכרה על פניו של מר פת בעת עדותו. הוא הסביר היטב בחקירתו מדוע הוא שולל הירדמות המנוח כסיבה אפשרית לסטייה מהכביש והוא הסביר כי את הסימנים שתועדו בזירת התאונה מעידים על בלימה והבלימה מעידה שהמנוח היה ער והגיב לדבר מה. מר פת הדגיש שאלה היו סימני בלימה ולא סימני "הטבעת צמיג" כפי שהוגדרו על ידי רס"מ יוסף (סעיף 10(1) לדו"ח הבוחן יוסף). בנקודה זו מר פת נתן הסבר מפורט (ראו עדותו בעמ' 49 לפרוטוקול) והסברו בהחלט היה משכנע ומכל מקום לא נסתר על ידי הנתבעים.

11.עם זאת, מר פת לא הצליח להפריך את האפשרות כי המנוח נסע במהירות בעקומה וכי בשל כך הוא איבד שליטה על הרכב. בחוות דעתו מציין מר פת כי מממצאי הזירה לא ניתן לחשב את מהירות הנסיעה של המנוח, אלא רק את מהירות המינימום, והוא חישב ומצא שהמהירות המינימאלית בה נסע המנוח הינה 41.8 קמ"ש (עמ' 7 לחווה"ד, סעיפים 2.4.4.-2.4.3). בחקירתו הנגדית הוא אישר שאין באפשרותו לשלול שהמנוח נסע במהירות יותר גבוהה מהמהירות המינימאלית אותה חישב כנזכר לעיל, אך טען שמהירותו לא יכלה להיות מעל המהירות הקריטית באותה עקומה, וכך השיב בעניין זה:

"ש. אתה לא יכול להפריך ב-100% את זה שהוא נסע במהירות מופרזת או נרדם?

ת. לעניין המהירות עשיתי חישוב מה המהירות מינימום שהוא נסע ויצא לי 41 קמ"ש. אני לא יכול לשלול שהוא נסע במהירות יותר גבוהה. אני אומר שהוא נסע במהירות יותר גבוה(ה) מ-41 קמ"ש אבל לא מעל המהירות הקריטית באותה עקומה אחרת הוא היה נזרק עוד לפני כן. לא חישבתי את המהירות הקריטית בעקומה כי זה לא רלוונטי לחוו"ד שלי" (עמ' 50 לפרוטוקול, שור' 30-26)