פסק דין
זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט י. אקסלרד), אשר קיבל את תביעת המשיבה, וחייב את המערערת לשלם לה סכום של 87,094 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן הוצאות משפט ושכ"ט של 11,000 ₪ ומע"מ.
עילת התביעה, שהגישה המשיבה, היתה בגין עבודות עפר קבלניות, ושירותים נלווים, שלפי הנטען היא סיפקה למערערת, בתור קבלן משנה, בשנת 2005, בפרוייקט מחנה יפתח, אותו ביצעה המערערת עבור משרד הביטחון.
הגנת המערערת בוססה, ראש וראשונה, על העדר יריבות והעדר עילה לתבוע אותה, מלכתחילה, באשר, נטען, כי אומנם בין הצדדים היה קשר חוזי בגין עבודות קודמות במעבר ארז, שם היתה המשיבה קבלנית משנה של המערערת, שזכתה במכרז, אך, בפרוייקט מחנה יפתח כלל לא העסיקה את המשיבה, כי אם חברה אחרת בשם ג.ד.מ.מ בע"מ שהיא היתה קבלן המשנה שלה.
אם וככל שאותה ג.ד.מ.מ בע"מ העסיקה את המשיבה כקבלן משנה מטעמה, כך נטען, הרי, אין קשר חוזי ישיר, וחובת התשלום היא ביחסים שבין ג.ד.מ.מ למשיבה בלבד. כלפי חברה זו, טוענת המערערת שהיא פרעה את כל החשבונות והחובות, ואם תחוייב בתשלום למשיבה, יהא זה בעבורה תשלום כפל.
בימ"ש השלום, לאחר ניתוח מקיף של הראיות, דחה טענת הגנה זו, וקבע, כי הוכח בפניו שהיה קשר ישיר בין החברות שהן הצדדים להליך, וכי, חרף הכחשתה הגורפת בדבר קיום התקשרות ישירה, אף העדים מטעם המערערת הודו במהלך המשפט, כי עד שלב מסויים בעלת דברה של המערערת גם בפרוייקט יפתח, היתה המשיבה. משקו ההגנה הזה נסדק קשות, שוב לא היה נכון ביהמ"ש ליתן אמון ולייחס משקל רב למרכיבים אחרים בגרסה שהוצגה מטעם המערערת.
עדי המשיבה עשו רושם טוב, עת נחקרו על תצהיריהם, ובפסק הדין הוגדרו כאמינים ביותר.
לעומת זאת, דברים שהשמיעו מצהירים מטעם המערערת, נמצאו כבלתי אמיתיים, וביהמ"ש קבע כי הם סותרים את האמור בתצהירי העדות הראשית שהגישו.
הנמקת ביהמ"ש קמא מבוססת גם על תימוכין נוספים, שנמצאו בראיות, לאותה גרסה בסיסית של המשיבה, ולפיה היתה התקשרות ישירה ומחייבת בינה לבין המערערת, וכי ביחס לעבודות ולשירותים נשוא התביעה, היא לא שימשה כקבלן משנה של צד שלישי, אותה חברת ג.ד.מ.מ.
לא מצאתי כל טעות בקביעת העובדות, ובהסקת המסקנות, כפי שנעשתה על ידי בית משפט השלום, ובמישור מרכזי זה של הערעור, ובהינתן גדרי ההתערבות, המצומצמים ממילא, בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, לא מצאתי כל יסוד לערעור, ולטענות המערערת כלפי פסק הדין.
המערערת מלינה גם על החלטת ביניים, שניתנה טרם השמעת הסיכומים, ובגדרה נדחתה בקשה להעיד, לאחר תום ישיבת ההוכחות האחרונה, את מר אליעזר בוטון, הבעלים של המערערת, אשר לא נתן תצהיר עדות ראשית, ולא הובא קודם לכן להעיד מטעמה, אף שכנראה היה מצוייד במידע רב ובלתי אמצעי על ההתקשרות העסקית הנדונה. החלטת ביהמ"ש לנדון, מפורטת ומנומקת היטב, ונאמר בה כי המחדל הראייתי- דיוני הזה אינו מצדיק פתיחת שלב ההוכחות מחדש, ודחיית סיום המשפט, וכי ניתנו די והותר הזדמנויות, לרבות מספר החלטות שיפוטיות, שאיפשרו להיערך מבעוד מועד להצגת מלוא הראיות מטעם המערערת, ככל שחפצה, ואין מדובר בעד חדש או מפתיע עבורה.
גם בפן זה אין דופי בהחלטת בית המשפט, וככל שההתנהלות הדיונית מצד המערערת היתה לקויה, בעת ניהול ההליך קמא (היצוג אז היה שונה מזה שכיום), אין למערערת להלין אלא על עצמה. אין זכות קנויה ל"מקצה שיפורים", לאחר שמיעת העדים, וערב השמעת הסיכומים בעל פה, שנועדו לאותו יום, ורק משום שהתחוור למערערת, במהלך ישיבת ההוכחות, ככל הנראה, שהעד המרכזי הפוטנציאלי מטעמה, לא נתן תצהיר ולא יועד להעיד מטעמה, כלל.
עוד טוענת המערערת, כי התחשיב שביסוד החשבון שהוגש על ידי המשיבה, ועליו מבוסס הסכום הנתבע, אינו נכון, ואינו משקף התחשבנות אמיתית ומלאה.
בעניין זה, קבע בית המשפט קמא, כי הוא מקבל את עדות מנהלי המשיבה והחשבונות שערכו, בתור פירוט נכון של העבודות והשירותים שסופקו, וכי נותן הוא בהם אמון ומייחס משקל ממשי לדבריהם ולמסמך שערכו. מנגד – קובע ביהמ"ש כי אל מול החשבונות המפורטים מטעם המשיבה, לא הוצג אף בדל ראייה לסתור, כפי שהגדיר זאת. גם בקביעה זו, הנשענת, ראש וראשונה, על מתן אמון בעדים ובהתרשמות מהם, אין מקום להתערב. אך טבעי הוא, שכאשר המערערת שמה יהבה על טענת העדר יריבות והעדר חובה כלשהי, מלכתחילה, לשלם, ולו אגורה שחוקה, למשיבה, נמצאת היא במצב דיוני – ראייתי בעייתי ואף מביך, כאשר הטענה הזו נדחית ומתגלית כבלתי מבוססת.
מכל האמור - אין עילה להתערבות בפסק הדין, כפי שניתן, ודין הערעור להידחות.
המערערת תשא בהוצאות ושכ"ט של המשיבה בסכום כולל של 10,000 ₪ אשר יועברו אליה מתוך הערבון, וזאת לידי בא כוחה של המשיבה, עו"ד י. דהאן.
ניתן היום, י"ח אדר א תשע"א, 22 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.
אריאל ואגו, שופט