א.א. נ' מדינת ישראל

השופט א' שהם:

1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתפ"ח 29494-12-12, מיוחסת למערער עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כתב האישום מגולל תיאור קשה ואכזרי, לפיו רצח המערער, כנטען, את אחותו הקטינה, ילידת 23.4.1996 (להלן: המנוחה), על רקע מה שקרוי "כבוד המשפחה".

2. המערער כפר באשמה שיוחסה לו והורשע, ביום 12.4.2015, לאחר שמיעת ראיות (כב' הרכב השופטים: ב' אזולאי; נ' זלוצ'ובר; ו-י' רז-לוי). בו ביום נגזר עונשו של המערער למאסר עולם.

3. במסגרת הערעור שלפנינו הועלו על ידי בא כוח המערער, עו"ד יוסי זילברברג, שתי טענות חלופיות: האחת – כי אין לקבל את הודאתו של המערער, לפיה הוא היה זה שגרם למותה של המנוחה, שכן קיימת אפשרות סבירה כי המערער מחפה על מאן דהוא ולוקח על עצמו רצח שלא ביצע; השנייה – ככל שייקבע כי המערער עומד מאחורי גרימת מותה של המנוחה, לא הוכח כדבעי יסוד ההחלטה להמית, ועל כן יש לזכות את המערער מעבירה של רצח ולהרשיעו בהריגה בלבד. יצוין, כי לא בכדי ציינו, כי טענות אלה נטענו על ידי בא כוח המערער, שכן לפחות לגבי הטענה הראשונה, המערער עצמו אינו מעלה אותה, ואינו חוזר בו מהודאתו כי הוא זה שגרם למותה של אחותו.

עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער

4. על פי כתב האישום, המנוחה התגוררה עם הוריה ואחֶיה בבית המשפחה ביישוב ** ***. ביום 14.11.2012, עזבה המנוחה את בית המשפחה, ללא ידיעת בני משפחתה, על מנת לשהות עם תושב טייבה, ע.א., "בניגוד לרצון משפחתה". כעבור מספר ימים, הגיעו בני משפחתה של המנוחה לטייבה על מנת להחזירה ל** ***. בהמשך, התגוררה המנוחה, בשלב כלשהו, בבית דודה ביישוב, לאחר שזה התחייב בפני גורמי המשטרה "להשגיח עליה בביתו". לאחר מכן, חזרה המנוחה לביתה, לא לפני שאחיה יאסר הגיע לתחנת משטרת העיירות והתחייב כי לא יאונה לה כל רע. עוד באותו יום, 25.11.2012, נמסר למנוחה על ידי גורמי המשטרה כי קיים מידע מודיעיני לפיו נשקפת סכנה לחייה, והוצע לה לעבור למקלט, לשם הגנה על חייה. המנוחה סירבה להצעה, ולשוטר אשר ביקר אותה בלילה, מסרה המנוחה כי היא אינה מאוימת, וכי ברצונה להישאר בבית המשפחה.

5. למחרת בבוקר, ביום 26.11.2012, התפתח ויכוח בין המערער לבין המנוחה, במהלכו אמרה האחרונה כי היא אוהבת את ע.א. ורוצה להיות איתו. במהלך הויכוח, כך נטען בכתב האישום, ניגש המערער למטבח, חזר אל החדר בו היתה המנוחה, ושיסף את גרונה מקדימה, בכוונה לגרום למותה. עוד נטען, כי מיד לאחר מכן יצא המערער לחצר הבית כשהסכין בידו וצעק "הרגתי אותה", ולאחר מכן השליך את הסכין. בהמשך, התקשר המערער למוקד 100 של המשטרה, דיווח כי הרג את המנוחה וביקש, לשלוח משטרה ואמבולנס אל בית המשפחה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו למקום צוות משטרה וניידת של מד"א, ומותה של המנוחה נקבע במקום. בכתב האישום מתואר החתך העמוק שגרם המערער למנוחה בצווארה, חתך אשר הגיע כמעט עד לחוליות חוט השדרה. כמו כן, נגרמו למנוחה 16 פצעי חתך בחלק מאצבעות כפות ידיה. מותה של המנוחה נקבע במקום, והוא נגרם כתוצאה מקטיעה חבלתית של קנה הנשימה ושל כלי הדם הראשיים בצווארה של המנוחה.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

6. בהכרעת דינו, ציין בית משפט קמא כי במענה לכתב האישום הודה המערער בהשתלשלות העניינים שתוארה בכתב האישום, וזאת עד לשלב "בו ניהל וויכוח עם המנוחה". המערער טען, כי המנוחה קנטרה אותו וצעקה עליו, ובשלב כלשהו הוא נטל סכין, כשמטרתו היתה "לאיים עליה שלא תתגרה בו ולא תברח". לדבריו, הוא דקר את המנוחה בצורה ספונטאנית, "תוך טשטוש מוחלט", וזאת כתוצאה מהקנטור של המנוחה. כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2013 (עמ' 3 שורה 18), הודה המערער בביצוע עבירה של הריגה. כארבעה חודשים מאוחר יותר, היינו ביום 18.6.2013, טען עו"ד זילברברג, בא כוחו של המערער, כי "הוא שם לב" שלמעט הודאתו של המערער אין כל ראיה הקושרת אותו למעשה, ועל כן יש אפשרות שהמערער "לא ביצע את העבירה אלא אדם אחר", למרות שהמערער עצמו אינו טוען זאת.