"א 1928-07-13 מדינת ישראל נ' ברון

לפני בקשה להארכת תוקפו של עיכוב ביצוע הפקדת רישיון.

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות נהיגה בשכרות ובקלות ראש. ביום 15.6.14 הודיעו הצדדים לבית המשפט, עת היה המבקש מיוצג, כי הגיעו להסדר טיעון לפיו המבקש יודה במיוחס לו וייגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר בן 4 חודשים שירוצה בחופף לתקופת המאסר אותה ריצה המבקש בעת מתן פסק הדין. בגזר הדין, אומץ ההסדר שהוצג, ונקבע כי "המאסר יחושב מהיום". עוד נקבע כי פסילתו של המבקש כאמור בהסדר תצטבר לכל פסילה נוספת שהוטלה עליו וזו תחל " תוך 30 יום מצאתו של הנאשם ממאסר".

2.המבקש, לטענתו, הינו אסיר ברישיון. הוא מבקש כי אורה על הארכת תוקף עיכוב הביצוע על מנת לאפשר לו לנהוג ולהתפרנס מנהיגה פרק זמן נוסף לפני שיתחיל בפסילה הממושכת שנגזרה עליו. ב"כ המשיבה הותיר את הבקשה לשיקול דעת.

דיון והכרעה

3.לדעתי יש מקום להיעתר לבקשה וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. סעיף 36 (ג) לפקודת התעבורה מורה כי מקום בו נושא נאשם עונש מאסר, תחל תקופת הפסילה עליה הורה בית המשפט מיום שחרור הנאשם ממאסר והכל כאשר בית המשפט לא הורה אחרת. סעיף 42 (ג)(2) לפקודת התעבורה קובע כי במניין תקופת פסילה לא תחושב התקופה "שבה נשא בעל הרישיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". צירוף הוראות אלה יחד מעלה כי בגדר חישוב תקופת הפסילה אין להביא בחשבון את התקופה בה נשא הנאשם עונש מאסר בגין העבירה שבגללה נפסל אך יש להוסיף ולמנות את משך הפסילה ממועד שחרורו של הנאשם ממאסר אלא אם הורה בית המשפט אחרת. בענייננו, נקבע בגזר הדין כי יש לחשב את ריצוי עונש המאסר אותו נושא המבקש בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה מיום 15.6.14. תקופת המאסר בגין העבירות בהן הורשע המבקש הסתיימה אפוא ביום 15.10.14 ואין מקום להביא תקופה זו במניין חישוב הפסילה. כמו כן, ולאור הוראת סעיף 36 (ג) לפקודת התעבורה – שאיננו מבחין בין עונש מאסר שרוצה בגין עבירה לגביה הוטל גם עונש של פסילה לבין עונש מאסר אחר – ברור כי תקופת הפסילה תחל עם שחרור הנאשם ממאסר אלא אם הורה בית המשפט אחרת. הגיונה של הוראה זו ברור שכן בהיותו בבית הסוהר ממילא אין המבקש יכול לנהוג בכלי רכב כך שהעונש מתרוקן מתוכן. במקרה שלפני נקבע בגזר הדין כי הפסילה תחל תוך 30 יום משחרור הנאשם ממאסר.

4.לא פקודת התעבורה ולא גזר הדין מפרשים את המונח "שחרור ממאסר". לפי פשוטם של דברים מדובר על מי שסיים לרצות את עונשו ושוחרר. עם זאת, הדין מכיר במקרים בהם משוחרר אדם ממאסר טרם שסיים לרצות מלוא עונשו (ראו והשוו: חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001). שחרור כזה הוא מותנה ואינו מוחלט אולם לטעמי העובדה שמדובר בשחרור מותנה ולא מוחלט אינם גורעים מהיות המבקש מי ששוחרר ממאסרו. הרציונל לכך ברור: כל עוד הנאשם חופשי – ובין היתר חופשי לנהוג – הוא רשאי לנהוג בגדרי ההוראה שניתנה בגזר דינו. דווקא במצב כזה יש טעם לתת תוקף להוראה בגזר הדין האוסרת עליו לנהוג בהיותו "משוחרר" ולעניין זה אין נפקא מינא אם בשחרור מלא או מותנה עסקינן.

5.היבט נוסף שראוי לתת לגביו את הדעת הוא העובדה שגזר הדין קבע תקופה בת 30 יום לעיכוב ביצוע הפקדת הרישיון. התערבות בתקופה זו משנה מגזר הדין לאחר שזה הפך חלוט זה מכבר. בנסיבות מקרה זה הודיעה המשיבה כי היא מותירה לשיקול דעת ומשכך אין לי אלא להניח כי היא אינה מתנגדת לשינוי המבוקש.

6.נוכח כל האמור אני נעתר לבקשה וקובע כי המבקש יפקיד רישיונו עד ולא יאוחר מיום 1.9.15 במזכירות בית משפט זה. יובהר עם זאת כי היה והמבקש יפר את תנאי שחרורו או יוחלט מכל טעם אחר כי עליו לשוב ולרצות את יתרת עונש המאסר שהוטל עליו, תחזור לתוקפה ההוראה בגזר הדין ולפיה יופקד רישיון הנהיגה של המבקש תוך 30 יום משחרורו ממאסר, בהתאם לאמור בגזר הדין .

ניתנה היום, ט"ו אייר תשע"ה, 04 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: