החלטה

1.התובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי ובה עתר: [א] להצהיר שהוא המחזיק הבלעדי במקרקעין בת"א, הידועים כחלק מגוש 7075 חלקות 21-22 ששטחם כ-1000 מ"ר, עליו בנוי בית ועסק, וזאת חרף העובדה שהוא אסיר המרצה תקופת מאסר ממושכת. התובע טען שמשפחתו החזיקה במקרקעין מלפני קום המדינה, ומשפחתו מתגוררת גם כיום במקרקעין [ב] להצהיר שהוא זכאי כמחזיק לחתום על בקשה לשימוש חורג לפי תקנה 2א(1) לתקנות התכנון והבניה [בקשה להיתר,תנאיו ואגרות], תש"ל- 1970 [להלן: "תקנות ההיתרים"], כדי לאפשר ניהול עסק של איסוף פסולת מתכת [ג] להורות לעירייה להעביר את הבקשה לועדה המקומית לתכנון ובניה כדי שהבקשה תידון עפ"י הוראות חוק התכנון והבניה.

העיריה הגישה תביעה שכנגד ובה עתרה: [א] להורות על סילוק ידו של התובע, ומר סמי יוסף - מי ששכר מהתובע את המקרקעין [ב] להורות על הריסת הבנוי על המקרקעין [ג] לחייב בתשלום דמי שימוש בסך מיליון ₪ בגין 7 שנים שקדמו להגשת התביעה.

בדיון המקדמי הובהר שלא ניתן להוציא רישיון עסק למקרקעין ללא היתר לשימוש חורג עפ"י תקנות ההיתרים, ושהנתבע הנוסף בתביעה שכנגד – אינו שוכר עוד את המקרקעין ואינו מבקש היתר לשימוש חורג.

2.בקדם המשפט נדונו טענות של סמכות עניינית וטענות בדבר מחיקה על הסף.

עתירות 26.2 ו-26.3 לכתב התביעה דינן להימחק על הסף מחוסר עילה מהטעמים כדלקמן :

ראשית, תקנה 2א(1) לתקנות ההיתרים מורה שמי שרשאי לחתום על בקשה להיתר לשימוש חורג הוא הבעלים הרשום או חוכר המקרקעין.

הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כגוש 7075 חלקות 21 ו-22 היא עירית ת"א , ואין טענה בכתב התביעה שהתובע הינו חוכר של המקרקעין.

בעע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון ובניה ת"א דינים עליון (2010) 184(11) פסק כב' השופט ג'ובראן בסעיף 16 לפסק :

" תקנות ההיתרים אינן משאירות לאקונה ברשימת בעלי הזכאות, אלא מפרטת במדויק מיהו בעל הזכות הנדרש בסיטואציה ספציפית... המחוקק קבע בתקנה 2א לתקנות ההיתרים רשימה סגורה של בעלי נכסים שהסכמתם נדרשת על מנת ליצור הליך התנגדות ברור ומוגדר שיאפשר בסופו של דבר מתן היתרים...".

גם אם יקבע שהתובע הינו מחזיק במקרקעין – לא ניתן להצהיר על זכאותו לחתום על בקשה לשימוש חורג לפי תקנות ההיתרים, וממילא אין להורות לעירייה להעביר את הבקשה לדיון בועדה המקומית לתכנון ובנייה. על פי תקנות ההיתרים מי שזכאי לחתום על בקשה להיתר לשימוש חורג הינו הבעלים הרשום של המקרקעין או חוכרם.

כאמור התובע אינו הבעלים הרשום של המקרקעין במרשם המקרקעין ואין טענה שהוא חוכר במקרקעין .

שנית, בתביעה שהוגשה אין עתירה לתיקון פנקס רישום הזכויות מכוח פקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש] תשכ"ט -1969 או עתירה אחרת בעניין זכויות הבעלות במקרקעין . לשאלת בית המשפט הבהיר ב"כ המבקש שאינו מבקש לתקן את כתב התביעה [ עמ' 2 שורות 13-14], והצדדים לא הגיעו להסכמות באשר להסדרים דיוניים אחרים.

מחוקק המשנה בתקנות ההיתרים קבע, שהזכאי לחתום על בקשה לשימוש חורג הוא הבעלים הרשום במרשם המקרקעין , וכל עוד לא שונה המרשם אין לתובע זכאות לחתום על בקשה שתוגש לועדה המקומית לתכנון ובניה.

שלישית, סמי יוסף, השוכר מטעם התובע, הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי [עת"מ 9760-06-11] ובה נתבקש ביהמ"ש להורות על העברת בקשתו למתן היתר לשימוש חורג לדיון בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה. התובע היה משיב בבקשה ואף נכח במועד הדיון בעתירה המינהלית. העתירה נדחתה מהטעם שהעותר לא הוכיח שהתובע, שהוא בא בנעליו, הוא הבעלים במקרקעין .

בתביעה דנן חזר התובע בסעיף 26.2 לתביעה על הבקשה להצהיר שהוא זכאי לחתום על הבקשה לשימוש חורג שהגיש השוכר סמי יוסף, וזאת מהטעם שהוא מחזיק בלעדי במקרקעין. החזקה בלבד אינה מספקת לצורך חתימה על בקשה לשימוש חורג עפ"י הרשימה הסגורה שנקבעה בתקנות ההיתרים.

אשר על כן הנני מורה על מחיקת עתירות 26.2 ו- 26.3 מכתב התביעה.

3.ומכאן לסוגית הסמכות : הסעדים הנתבעים בתביעה שכנגד הם סעדים שבסמכות בית משפט השלום - סילוק יד, צו הריסה, דמי שימוש בסך מיליון ₪ . התביעה שכנגד מובאת בפני בית המשפט המחוזי כתביעה נגררת לתביעה העיקרית מכוח סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, אלא שהתביעה העיקרית אף היא בסמכות בית משפט השלום .

בתביעה העיקרית נתבקש ביהמ"ש להצהיר שהתובע הוא המחזיק הבלעדי במקרקעין, וזאת חרף העובדה שהוא אסיר המרצה תקופת מאסר ממושכת . בכתב התביעה נטען שעל המקרקעין בנויים בית ועסק של התובע, משפחתו של התובע החזיקה במקרקעין עוד לפני הקמת המדינה, וגם כיום מתגוררת משפחתו במקרקעין. עוד נטען שהעיריה יודעת על החזקתו במקרקעין במשך שנים רבות.

הסמכות העניינית נגזרת עפ"י מבחן הסעד בכתב התביעה, ולא עפ"י הנטען בכתבי טענות נוספים. בע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך פ"ד נ"ט(3) 529, 534 פסק כב' הנשיא גרוניס :