החלטה

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335 לחוק העונשין; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו, ולאחר שביהמ"ש נעתר לבקשה, הוגש הערר נשוא החלטה זו. הערר מופנה אך כנגד קביעת ביהמ"ש, כי קיימות ראיות לכאורה טובות כנגד העורר.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 31/05/13, בסמוך לשעה 02:00, במסעדת "התיאו" בנתיבות, התקוטט העורר עם איתן קלימי (להלן: "הקורבן"). נטען, כי במהלך הקטטה נטל העורר סכין משולחן במקום ודקר באמצעותה את הקורבן במותן שמאל וגרם לו פצע באורך של כ-2.5 ס"מ. הקורבן דימם מהפצע ואף נזקק לטיפול רפואי. לאחר מכן, הפיל העורר את הקורבן וגרם לו בכך המטומות בירך ובמותן שמאל.

2.כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הראיות לכאורה.

הוברר, כי לא הוגשה תלונה בגין האירועים נשוא כתב האישום, וכי החקירה החלה בעקבות מידע שהגיע למוקד 100 של משטרת ישראל על קטטה בין אנשים, כשאחד מהם נראה מדמם. מאוחר יותר גם הגיע מידע מפורט יותר על האירועים. במסגרת החקירה, הצליחה המשטרה לשים ידיה על דיסק ממצלמות האבטחה שצילמו את האירועים במסעדה הרלבנטית בזמנים הרלבנטיים, ואין מחלוקת, כי הצילומים מדיסק זה מהווים את עיקר הראיות כנגד העורר.

מאחר וישנה מחלוקת באשר לפרשנות הנצפה בדיסק, אף אני, כבימ"ש השלום, צפיתי בכל הסרטים מהמצלמות שפעלו בזמן הרלבנטי, ומסקנתי היא, כי בימ"ש השלום היטיב לתאר את האירועים הנצפים בסרטים האמורים, גם אם ייתכנו ניואנסים אחדים בנקודות שוליות.

3.לטענת ב"כ העורר טעה ביהמ"ש בפרשנותו לסרטי האבטחה, וכי לא ניתן לזהות את העורר בסרטים אלה, בוודאי לא כמי שדקר מישהו אחר; היו אנשים רבים אחרים במהלך האירוע, ואין כל מניעה שהקורבן, אם בכלל נדקר במהלך האירוע, נדקר על ידי מי מהם; גם המדינה סבורה שביהמ"ש טעה, שכן ייחסו לעורר דקירתו של הקורבן במותן, בעוד ביהמ"ש סבר כי הדקירה בוצעה בירך; אם היה זה העורר שהניף את ידו בתנועת דקירה, כנטען על ידי ביהמ"ש קמא, אותה יד לא החזיקה בסכין (והסנגור המציא תמונות שצולמו מתוך הדיסק לביסוס טענה זו); לא ייתכן שהעורר השליך את הסכין במטבח בד בבד עם הרמת כסא לעבר הקורבן, שכן בידי מניף הכסא לא נצפתה סכין והעורר הוכנס למטבח מייד לאחר הנפת היד בתנועת הדקירה; לא ניתן משקל לאי מציאת ממצאים הקושרים את העורר על הסכין שנתפסה בפח האשפה ועליה דגימות DNA של הקורבן; לא ניתן משקל להתנהגותו של הקורבן, אשר למרות שהוצא מהמסעדה, חזר פנימה והתעמת עם הנוכחים; גם בעל המסעדה נראה חובט בקורבן מחוץ למסעדה, ואך סביר שהוא גם מי שדקר אותו (אם בכלל), במיוחד לאחר שנראו כתמי דם מחוץ למסעדה, במקום בו הותקף הקורבן על ידי בעל המסעדה; למרות שהיו עדים רבים לאירוע, אף אחד מהם אינו מייחס לעורר את דקירתו של הקורבן, אפילו לא הקורבן עצמו. לפיכך, ביקש הסנגור המלומד לקבוע, כי אין ראיות כנגד העורר, ולחילופין – כי יש חולשה רבה בראיות, המחייבת שחרורו של העורר.

4.כאמור, אין דעתי כדעת הסנגור, ואין לי אלא להסכים עם מסקנותיו של ביהמ"ש קמא בכל הנוגע לקיומן של ראיות מבוססות היטב כנגד העורר. צדק ביהמ"ש כשציין, שריבוי מצלמות האבטחה במקומות שונים של המסעדה (במספר מקומות בפנים, במטבח ובחוץ) וסינכרון הזמנים שלהן, מאפשר קבלת תמונה ברורה של אירועי אותו הלילה.

גם העורר וגם הקורבן הכחישו כל מעורבות באירוע אלים באותו לילה. הקורבן אף טען, תחילה, כי כלל אינו מכיר את המשיב, דבר שהתברר, גם לעמדת המשיב, כלא מדוייק, ואף הקורבן חזר בו מגרסה זו לאחר שהוצגו בפניו סרטוני האבטחה בהם זיהה עצמו יושב ליד העורר במהלך אותו הלילה (בטרם הקטטה). ואכן, אין כל קושי לזהות את הקורבן, שכן צולם גם מקרוב במצלמה המכסה את הכניסה של המסעדה, לשם הוצא הקורבן גם לאחר הוויכוח הראשוני עם העורר וגם לאחר שנדקר.

אשר לזיהויו של העורר, הרי שהוא נעשה על ידי העורר עצמו, ובכל מקרה, אותה דמות, הנראית במהלך האירוע נוטלת סכין משולחן סמוך ואח"כ תוקפת את הקורבן, מוכנסת למטבח לאחר ה"קטטה" והדקירות על ידי אורחי המסעדה, ואף שם מזהה העורר עצמו (עד שמוטח בפניו, כי הוא נצפה משליך הסכין מהיד). גם חברו של העורר, אפי בן-כליפא, מזהה את העורר בשלב זה, ואף הוא, כעורר עצמו, מציינים, כי אפי הוא שהכניס את העורר למטבח (לעמדתו של אפי בשל "פיצוץ גדול" שהיה שם). בצדק ציין ביהמ"ש קמא, כי יש גם לתת משקל לאמרתו של יורם קלימי, שהיה במסעדה באותו הערב, ואשר גם הוא מעיד על הוויכוח שהיה בין העורר לקורבן, הגם שלא הבחין בדקירות. ויוער, כי על פי מצלמות האבטחה, הקורבן לא רב עם אף אחד אחר באותו הלילה.

אשר לאירוע שבין הקורבן לעורר, הרי שהאירוע הרלבנטי מתחיל, כפי שגם ציין ביהמ"ש, בשעה 1:19:43, עת הקורבן מתקרב אל העורר (ר' הצילומים הרלבנטיים במצלמה מס' 9). כנראה שהיה ויכוח בין השניים, אם כי לא ניתן לדעת מהצילומים מה בדיוק היה בין השניים, ובעל המסעדה (אין ויכוח על זהותו) מרחיק את הקורבן אל מחוץ למסעדה (אז ניתן לזהותו לראשונה, במצלמה מס' 2). כשהקרבן שב לתוך המסעדה, ניתן להבחין בבירור בעורר נוטל סכין משולחן סמוך למקום בו ישב (ושם התווכח עובר לכך עם הקורבן, כאשר פעולה זו נצפית בשעה 1:21:00 בעיקר במצלמות 6 ו-8), מתקרב לקורבן, ויש התגוששות ביניהם. במהלך ההתגוששות ניתן לראות בברור בתנועת הנפה, הקורבן נופל, העורר מרים כסא ומניפו לעברו – ואז מורחק מהמקום לעבר המטבח. במטבח, בשעה 1:21:40 בערך, רואים את השלכת הסכין, ואז גבר עם חולצה שחורה יוצא מהמקום עם סכין. במקביל גם מוצא הקורבן מן המסעדה, וניתן לראות כי הוא פצוע ואף מראה לאשה בלונדינית ומתולתלת (שמבתרר כי היא רעייתו), בשלב כלשהו, את הפצע במותן (ר' גם תעודה רפואית).

5.מתוך הצילומים הנ"ל, רק העורר הוא שרב עם הקורבן באותו הלילה – מילולית, תחילה ואח"כ פיזית; בעל המסעדה, במובהק, רק ניסה להפריד בין השניים ולא הוא, או כל אורח אחר של המסעדה, תקף את הקורבן; הסכין נצפית היטב בידו של מי שזוהה כעורר, ממש עובר לדקירת הקורבן; הוא גם ניסה להיפטר מהסכין במטבח; ומיקום הדקירה בגופו של הקורבן (במותן או בירך) אינו נראה בוודאות במהלך סרט הווידיאו, אך הדקירה במותן, כנטען בכתב האישום, מוצגת לאשת הקורבן מיד לאחר שנעשתה.

די בכל אלה כדי לקבוע, כי לא נפלה טעות במסקנותיו של ביהמ"ש קמא, באשר לקיומן של ראיות לכאורה.

6.הסנגור העלה בטיעוניו בכתב גם טענה באשר לכך שלא ניתנה לו ההזדמנות להעלות את מלוא טענותיו על ידי ביהמ"ש, אך נדמה כי חזר בו מטענה זו, ובצדק, שכן כל טענותיו נשמעו ונשקלו, גם אם נדחו.

הוא הדבר בנוגע לטענת האפליה, שנזכרה בהודעת הערר, ושעניינה מעורבים אחרים שלא נחקרו ולא הועמדו לדין, אולם – רק לעורר מיוחסת דקירתו של העורר ופציעתו, ומכאן כתב האישום החמור שהוגש כנגדו. ואם יש מקום לבדוק את האופציה שמא במסעדה נעשה ניסיון להעלים ראיות (ור' גם הערת ביהמ"ש בעניין בסוף החלטתו), אין בכך כדי להשליך על מסוכנותו של העורר.

7.בצדק לא כיוון ב"כ העורר את הערר כנגד עילת המעצר או כנגד ההחלטה הסופית לעצור את העורר, ברגע שנקבע, כי ישנן ראיות לכאורה כנגדו, וזאת נוכח חומרת המעשים ועברו הפלילי העשיר של העורר, הכל כמפורט בהחלטת ביהמ"ש.

אשר על כן – הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ג, 04 יולי 2013, במעמד הצדדים.

השופטת רויטל יפה-כ"ץ

ס. נשיא התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: