doris נ' משרד הפנים

החלטה

בקשה למתן צו ביניים שיאסור על המשיב לגרש את המבקשת – היא העותרת בעתירה – מישראל, וזאת עד להכרעה סופית בעתירה.

העותרת טענה בבקשה ובעתירה כי היא ברחה מניגריה, לאחר שהיא נרדפה על ידי חמותה ועל ידי אנשי כת האוגונבי לאחר מות בעלה – שהיה, כך הסתבר לה, חבר בכת זו. חברי הכת ובכלל זה חמותה של העותרת מאשימים אותה לטענתה במותו של הבעל, והעותרת אף נכלאה על ידי החמות לאחר מות הבעל, עד שאחיה של שחרר אותה.

העותרת טענה כי היא חוששת שבני כת האוגבוני מפוזרים בכל רחבי ניגריה, וכי הם עלולים לפגוע בה ולהרוג אותה. היא הוסיפה כי היא לא פנתה למשטרה המקומית, משום שמדובר מגוף מושחת, שהגשת תלונה אליו חושפת את המתלונן להטרדות.

העותרת טענה בבקשתה כי קבלת ההחלטות בעניינה נעשתה בהליך פגום, תוך חריגה מסמכות. זאת משום שמכוח הנוהל של המשיב, עליו להחליט – בתום הראיון הבסיסי, אם להעביר את עניינו של המבקש לעריכת ראיון מקיף, או להליך של דחייה על הסף. הזכות לדחות בקשה על הסף נתונה על פי הנוהל רק לראש יחידת הרישום שעבר הכשרת RSD ואינו משתייך אליה.

לטענת העותרת, עניינה לא נדחה על הסף ידי יחידת הרישום אלא הועבר ליחידת ה-RSD, הבוחנת בחינה מעמיקה ומקיפה את הבקשה. לאחר שהתקיים ראיון מקיף, ניתן להעביר את הבקשה לבחינת הוועדה בסדר דין מקוצר או לדיון בוועדה. אולם במקרה דנן לאחר עריכת הראיון המקיף, נדחתה בקשת העותרת על הסף, על ידי פקיד ביחידת ה-RSD ולא על ידי הוועדה - כפי שנקבע בנהלים. מדובר לכן בהחלטה שהתקבלה בחריגה מסמכות, שהיא בטלה.

לגופו של ענין טענה העותרת כי היא הוכיחה חשש מבוסס היטב לכך שאם תחזור לניגריה, תהיה סכנה לחייה, לחירותה ולשלמות גופה, וזאת לאר רדיפתה האישית על ידי חברי כת האוגבוני ועל ידי חמותה. מדובר לטענתה של העותרת ברדיפה הבאה בגדרי אמנת הפליטים, משום שבני הכת מאשימים את העותרת במות בעלה, ומעוניינים לנקום את מותו.

העותרת הוסיפה כי היא אינה יכולה להעתיק את מקום מגוריה לאזור אחר בניגריה, משום שנשקפת לה סכנה בכל שטח המדינה. דרישה להעתיק את מקום מגוריה אינה עומדת בקנה אחד עם הנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ועם הדין הבינלאומי. העותרת הוסיפה כי היא שהתה בניגריה תקופת זמן קצרה בלבד לאחר האיומים על חייה. היא טענה כי בגרסתה היו סתירות מינוריות בלבד, שאין בהן כדי לשלול את בקשתה, ואם תינתן לה הזדמנות – היא תוכל להסביר את הדברים באופן סביר.

העותרת אף טענה כטענה חלופית כי יש להחיל את עיקרון ה-non refoulement – אי ההרחקה, לאור הסכנה לחייה, גם אם יסתבר כי היא אינה עומדת בתנאי אמנת הפליטים. ענין זה אף לא נבחן מעולם על ידי המשיב. באשר לשיהוי בהגשת העתירה, טענה העותרת כי אין מדובר בשיהוי כבד, ואין בו כדי לגרום נזק למשיב. לכן, אין לדחות את בקשתה רק בשל השיהוי.

המשיב טען כי יש לסלק את הבקשה על הסף, ואין מקום להוציא צו ביניים כבקשת העותרת. לטענתו, לעותרת נערך ראיון בסיסי בלבד ביחידת ה-RSD ביום 10.9.12. ביום 19.9.12 הוחלט לדחות את בקשת העותרת למקלט מדיני, שכן הבקשה אינה מגלה עילה על פי אמנת הפליטים. הודע לעותרת כי עליה לעזוב את ישראל תוך 7 ימים. העותרת פנתה למשיב רק ביום 13.2.13, היינו למעלה מחצי שנה לאחר שהיה עליה לעזוב את ישראל, בבקשה לקבל מסמכים.

המשיב טען כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה ועשתה דין לעצמה כאשר לא עזבה את ישראל חרף ההחלטה. לגופו של ענין, נטען כי לעותרת לא נערך ראיון מקיף – בניגוד לנטען על ידיה. היא זומנה לראיון לצורך מילוי פרטים אישיים. לאחר מכן התקיים ראיון לצורך בחינה מקדמית של בקשתה למקלט. במקרה כזה ובהתאם לס' 4 לנוהל, נדחית הבקשה על ידי ראש צוות יחידת ה-RSD, כפי שנעשה בעניינה של העותרת. המשיב הפנה לפסק דינו של בית המשפט במחוזי בעת"מ 3245-07-12 (עליו תלוי ועומד ערעור לבית המשפט העליון), שם נבחנה הסוגיה של ההבחנה בין ראיון בסיסי לבין ראיון עומק. באותו ענין התקבלה עמדת המשיב ביחס לסוג הראיון שנערך, ומעיון בראיונות במקרה דנן – כך נטען – עולה מסקנה דומה, קרי כי הראיון הראשון היה ראיון זיהוי ואילו לאחריו נערך לעותרת ראיון בסיסי בלבד.

עוד נטען כי בקשת העותרת נדחתה לאחר שנקבע כי היא אינה מגלה עילה. זאת לאחר כשהעותרת לא הצליחה לבסס את הטענה לפיה היא נרדפת, כמו גם לבסס את גורם הרדיפה. היא הבהירה כי החשש שלה נובע מדברים שאמרה לה אימה, כאשר היא עצמה כלל לא ידעה כי בעלה משתייך לכת ולא נתקלה בכת מעולם. העותרת אף שהתה שנה שלמה במחוז אחר ללא שאונה לה כל רע. עוד צוין כי העותרת מבססת את טענותיה על סכסוך משפחתי, שאינו מבסס את אחד מיסודות אמנת הפליטים. היא אף לא הבהירה מדוע אין היא יכולה לקבל הגנה ממדינת אזרחותה.

באשר לעיקרון "אי ההחזרה" טען המשיב כי אין מקום לקבל את טענות המבקשת גם בהקשר זה. אין מקום ליצור מנגנון נפרד לבדיקת תחולת עיקרון אי ההחזרה, ודי במנגנון הקיים שבמסגרתו נשאלים המבקשים האם הם חוששים לחייהם, ומה הסיבה לחשש זה. טענת העותרת ביחס לסכנת החיים הנשקפת לה איננה מצדיקה את החלת עיקרון אי ההחזקה.

העותרת השיבה לתגובת המשיב. היא טענה כי בקשת המקלט שלה נדחתה על הסף בתום ראיון מעמיק ומקיף שנערך לה, ובהתאם לסעיף לא רלוונטי ועל ידי גוף שלא היתה לו סמכות לעשות זאת. לגישתה, מפרוטוקול הראיון עולה כי מדובר בראיון שנערך ביחידת ה-RSSD. העותרת טענה כי היא אכן עומדת בקריטריונים לקבלת מקלט מדיני במדינת ישראל לאור חששה מפני בני כת האוגבוני המפוזרים בכל רחבי ניגריה. היא חזרה על טענותיה ביחס לעיקרון אי ההחזרה, ועל כך כי היא לא פנתה למשטרה המקומית בניגריה משום שמדובר בגוף משוחת.

דיון

אני סבורה כי ככל שמדובר בטענותיה של העותרת לגופו של ענין ביחס לתחולת אמנת הפליטים ביחס אליה, סיכויי העתירה נמוכים. זאת, לאור מכלול העובדות שצוינו בתשובת המשיב, ובין היתר – העובדה כי העותרת נרדפה למעשה בפועל רק על ידי חמותה, כי ידיעותיה ביחס לרדיפה הנטענת על ידי כת האוגונבי מקורן בדברים שנאמרו לה על ידי אמה, מאחר שלא ברור כי הרדיפה הנטענת נופלת לגדרי עילות הרדיפה באמנה, ולאור האפשרות הנטענת של העותרת לגור במקום אחר בתוך ניגריה, או לפנות לעזרת המשטרה.

בנוסף מכביד על העותרת גם השיהוי בו הוגשה בקשתה.

אולם, אני סבורה כי יש מקום לבחון את טענות העותרת ביחס לסמכותו של מי שקבל את ההחלטה בעניינה, לאור השאלה האם הראיון שנערך לה הוא ראיון עומק או ראיון בסיסי. בשאלה זו ניתן אכן פסק דין של בית המשפט המחוזי אליו הפנה המשיב, אולם ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון, ועל כל פנים לא ניתן לקבוע בשלב זה של הדיון כי לטענות המבקשת בהקשר זה אין כל סיכוי להתקבל.

מאחר שטענות אלה הן טענות על פיהן ההחלטה בעניינה של העותרת התקבלה בחוסר סמכות, ומאחר שאין מדובר כאמור בטענות נעדרות סיכוי, לאור הזהירות שיש לנקוט בבקשות מסוג זה, ולאור שיקולי מאזן הנוחות הנוטים בבירור לזכותה של העותרת – אני מקבלת לכן את הבקשה לצו ביניים כמבוקש בה.

המזכירות תנתב את העתירה לשופט שידון בה.