ת"א 375-08 זאב רום נ' גד זאבי

המשיב בבקשה זו ("רום") הגיש נגד המבקש ("זאבי") תובענה בת"א 375/08 ("התובענה") וביום 22.10.12 ניתן פסק דין שבו קיבלתי את התובענה וחייבתי את זאבי בתשלום הסכום הנתבע ("פסק הדין"). זאבי ורום הגישו ערעורים על פסק הדין (ע"א 8845/12 הוא ערעורו של רום וע"א 8847/12 הוא ערעורו של זאבי). שני הערעורים נשמעו במאוחד וביום 25.11.14 קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של זאבי, ביטל את פסק הדין והחזיר את הדיון תוך שהוא מאפשר לרום להגיש כתב תביעה מתוקן וכפועל יוצא מכך, מתיר גם לזאבי להגיש כתב הגנה מתוקן.

לאחר עיכובים מסיבות שונות, הוגשו כתבי הטענות המתוקנים וזאבי הגיש בקשה לדחות את התובענה על הסף (בקשה מס' 46) ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות הנוגעים לבקשה זו אני מחליט לקבל את הבקשה בחלקה ולהורות שרום יגיש פעם נוספת כתב תביעה מתוקן, וזאבי יגיש פעם נוספת כתב הגנה מתוקן, והכל כמפורט להלן.

עיקר טענתו של זאבי הוא שרום חרג מן ההיתר שניתן בפסק דינו של בית המשפט העליון בכך שתיקן את התביעה המקורית בעניינים שלא עמדו לדיון בערעור וממילא לא ניתן לראות את ההיתר לתיקון כמאפשר אותם והוא מוסיף וטוען שבכתב התביעה המתוקן הוספו עילות שגם אליהן לא התייחס בית המשפט העליון וממילא לא התיר את הוספתן. בנוסף טען זאבי להתיישנות שמכוחה יש לדחות את התביעה על הסף ולכך אתייחס בנפרד.

רום טוען שפסק הדין בערעור לא הגביל את היקף תיקון התביעה ולכן מכל מקום לטענת ההתיישנות שהעלה זאבי אין יסוד. הוא הוסיף כי לפי ההלכה סילוק התובענה על הסף הוא צעד קיצוני הננקט במקרים נדירים, שזה אינו אחד מהם.

נראה לי שיש ממש בטענתו של זאבי שרום חרג מגדר ההיתר שניתן לו לתקן את התביעה ומשום כך החלטתי לקבל את בקשתו בחלקה ולהורות על תיקון נוסף של כתב התביעה וצמצומו למתכונת שעליה הורה בית המשפט העליון, כפי שאני מבין אותה. וזאת יש לדעת, בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את טענת זאבי שהבסיס שעליו הושתת החיוב בפסק הדין, היינו שליחות והרמת מסך ההתאגדות, לא עמד לדיון בשלב הקודם של ההליך ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתמודד עם טענות בנוגע לכך. מן הצד האחר, בית המשפט העליון גם קיבל את טענתו של רום שבפסק הדין לא נדונו ולא הוכרעו הטענות שאותן העלה בסעיפים 15-19 לכתב התביעה המקורי, שעיקרן הוא שזאבי התחייב בעל פה לשלם לרום את הסכום שנתבע בכתב התביעה. בהתאם לכך, קבע בית המשפט העליון בפסק דינו כי:

"מצד אחד, צודק בא כוחו של זאבי כי קשה עד מאד להותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר מרשו לא קיבל הזדמנות להתגונן מפני היסודות עליהם התבסס פסק הדין. בה בעת, יש צדק גם בטענת בא כוחו של רום לפיה הבסיס לתביעתו לא נדון והוכרע לגופו על ידי בית המשפט, אשר בחר שלא להתמקד בהתחייבות בעל פה אלא בהסכם הכתוב.... משכך, אין מנוס לדעתי מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. ואם זהו גורל התיק, נדמה כי הצדק הדיוני תומך במתן הזדמנות לרום לתקן את כתב תביעתו וכמובן הזדמנות לזאבי להתגונן בהתאם".