עת"מ 2-10 חברת לוקי בע"מ נ' עיריית נצרת עלית ואח'

לפניי בקשה לפי פקודת ביזיון בית-משפט, שהגישה העותרת בעת"מ 2/10. בתמצית, נקבע בפסק-הדין בעתירה כי המבקשת חייבת בתשלומי ארנונה ומים למשיבה, לפרקי הזמן שנקבעו בלבד, וכי המשיבה לא הייתה מוסמכת להפעיל כלפי המבקשת הליכי גבייה מינהליים ביחס לחלק מהחוב ולשם גביית תשלומים מסוימים. בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור שהגישה המשיבה, לבית-המשפט העליון, נדחתה (בש"ם 7842/10, 8.11.10).

בחודש נובמבר 2010, פנתה לראשונה המבקשת בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הבקשה הראשונה") מן הטעם שהמשיבה נמנעה מלעדכן את חיוביה של המבקשת, בהתאם להנחיות שבפסק הדין. בעקבות הגשת הבקשה הראשונה, נחתם בין הצדדים הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, בחודש דצמבר 2010, לפיו "לשם הסדרת כל חובות העותרת נשוא העתירה וצו הביניים (נכון ליום 30.10.10) תשלם העותרת למשיבה בנוסף לכל סכום ששולם עד כה, סך של 93,000 ₪", ונקבע הסדר לביצוע התשלומים (להלן: "ההסכם").

כעת פונה המבקשת בבקשה נוספת לפי פקודת ביזיון בית-משפט, הפעם בטענה שהמשיבה פועלת בניגוד לפסק-הדין ולהסכם, משום שאינה "מאפסת" כל חובות המבקשת מושא העתירה, וכפועל יוצא מכך, תאגיד המים העירוני "מי-נע" (להלן: "תאגיד המים") החל לפעול כנגדה לגביית חובות המים, במחצית שנת 2013, חובות אשר לטענת המבקשת נכללים בחובות הנדונים בעתירה ושסולקו במסגרת הסדר התשלומים שנקבע בהסכם.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי אינה צד לסכסוך שבין המבקשת ובין תאגיד המים, משום שהיא עצמה אינה מפעילה הליכי גבייה כלפי המבקשת, ומשכך אין היא מפרה את פסק-הדין וההסכם. לדברי המשיבה, בעקבות חתימת ההסכם וסילוק התשלומים על-פיו, "איפסה" המשיבה את חובות המבקשת בספריה. לכן, טענה, ההליך לפי פקודת ביזיון בית-משפט כלל אינו ההליך המתאים לפתרון מצוקתה של המבקשת.

עוד טענה המשיבה, כי בעבר, בשלב בו נקטה בהליכי גבייה כלפי המבקשת (טרם הגשת העתירה) היא הפעילה הליכים אלה הן לגביית חובות הארנונה והן לגביית חובות המים, כדרך של מתן שירות גבייה עבור תאגיד המים, אך בסופו של דבר ההסכם שנחתם וקיבל תוקף של פסק-דין - לא כלל את חובות המים. כמו-כן, טענה ב"כ המשיבה, כי פסק-הדין כלל לא עסק בחובות המים ולא הכריע בהם.

במהלך הדיון בבקשה צורף תאגיד המים כצד נדרש להליך זה. ב"כ תאגיד המים טענה כי התאגיד כלל לא היה צד לעתירה ולהסכם, כי הנו ישות משפטית נפרדת מן המשיבה, וכי המשיבה כלל לא הייתה מוסמכת להתחייב בהסכם עם המבקשת בשמו, בנוגע לחובות המים. עוד נטען כי לא ניתן לכוף את התאגיד בצו על-פי פקודת ביזיון בית-משפט הואיל והוא לא היה צד להליך העיקרי, ולא ניתן נגדו פסק-דין. ככל שהמשיבה קיבלה מן המבקשת תשלומים על חשבון חיובי המים, הרי שהיא מחויבת להעביר כספים אלה לידי תאגיד המים. לפיכך, ביקשה ב"כ תאגיד המים כי בית-המשפט יקבע מי מהצדדים להליך העיקרי מחויב בהעברת הכספים שנועדו לסילוק חובות המים, לתאגיד.