ע"א 227-02-15 טרי נ' מלכה ואח'

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת אביב) מיום 3.11.14, שניתן בת"א (שלום י-ם) 19646/08.

פסק הדין מושא הערעור ניתן לאחר שביהמ"ש קמא נעתר לבקשה לביטול פסק דין קודם שנתן (להלן: פסק הדין הראשון), ואשר גם בעקבותיו הוגש ערעור על ידי המבקש לבית משפט זה (ע"א 44892-05-14. להלן: הערעור הראשון). ביום 25.12.14 הגיש המבקש לתיק הערעור הראשון "הודעת ערעור מתוקנת", אולם בהחלטה מיום 26.1.15 (כב' השופט צבן) נקבע כי משבוטל פסק הדין הראשון וניתן פסק דין חדש אין הליכי הערעור הראשון יכולים לעמוד, וכי על המבקש לנקוט בהליך ערעור חדש לרבות תשלומי אגרה והפקדת ערבון.

ביום 1.2.15 הוגש הערעור בתיק זה.

בבקשה נטען כי החלטת בית המשפט לעניין מחיקת הליך הערעור הראשון לאחר הגשת כתב ערעור מתוקן והדרישה להגשת ערעור מחדש ארכה זמן והמבקש זכאי לקבל הארכת מועד להגשת הערעור החדש. עוד נטען כי למעשה ערעור כבר הוגש ביום 25.12.14, לתיק הראשון, וכי הארכה מבוקשת מחמת הזהירות בלבד.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן זו לא נתמכה בתצהיר, לא פורטו בה טעמים מיוחדים להארכת המועד ולמבקש אין כל הסבר להגשת הערעור באיחור של 38 ימים פרט לניסיונות התחכמות והתחמקות חסרי תום לב.

לטענת המשיבות הודעת הערעור המתוקנת שהוגשה לתיק הערעור הראשון הוגשה אף היא באיחור, ומכל מקום היא נמחקה. המבקש אף לא הגיש כל בקשה להארכת מועד להגשת הודעת הערעור המתוקנת וממילא לא קיבל כל ארכה להגשת הערעור, ומכאן שהיא כשלעצמה הייתה ראויה לדחייה על הסף.

עוד לטענת המשיבות, טענת המבקש כי סבר שכתב הערעור המתוקן שהגיש בתיק המקורי מהווה תחליף לערעור חדש על פסק הדין החדש איננה מצדיקה ארכה להגשת הערעור. המבקש ניסה להימנע מהגשת ערעור חדש על פסק הדין החדש בניסיון לחסוך תשלום אגרה עבור הערעור החדש והמפקדת ערבון. ניסיון זה להערמה והתחכמות, שנדחה על ידי בית המשפט, אינו יכול בשום אופן להוות טעם מיוחד להארכת מועד. ההיפך – מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט המחייב את דחיית הבקשה על אתר. המבקש ידע כי לא ניתן להגיש ערעור על פסק דין חדש על ידי הגשת כתב ערעור מתוקן על פסק הדין הישן ואם בחר ליטול סיכון ולא הגיש ערעור עליו לשאת בתוצאות מחדלו.

עוד לטענת המשיבות, גם אם נניח כי מדובר בטעות של המבקש הרי כבר נפסק כי טעות של בעל דין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, וכי יש צורך להוכיח נסיבות מיוחדות שלמבקש לא הייתה שליטה עליהן.

עוד לטענתן, הלכה היא כי זכותו של המשיב ליהנות מפירותיו של פסק הדין לאחר שחלף מועד הערעור היא זכות בסיסית שאין לפגוע בה והיא גוברת על רצונו של המערער להשיג הארכת מועד.

עוד טוענות המשיבות כי המבקש אינו יכול להסתמך על הגשת הודעת הערעור המתוקנת בהליך הערעור הראשון, שכן כבר בהחלטה מיום 7.10.14 הורה כב' השופט צבן על מחיקת שני הערעורים שהוגשו על ידי המבקש והמשיב הפורמאלי כנגד פסק הדין הראשון. עוד ביום 17.7.14 הורה בית המשפט על איחוד הדיונים בשני הערעורים ומאותו מועד הם היוו חטיבה אחת ודין אחד חל עליהם. אמנם המחיקה נעשתה לבקשת המשיב הפורמאלי, אולם המבקש שידע על כך לא ביקש לסייג את ההחלטה ולהחילה רק על הערעור של המשיב הפורמאלי, ולא ביקש להותיר את הערעור על כנו. הוא גם לא ראה לנכון להפקיד את העירבון שבו חויב לגבי אותו ערעור על אף שהמועד לכך חלף מזמן, ומכאן שהוא עצמו הסכים למחיקת ערעורו וראה בו ערעור שחלף ובטל מן העולם. אי הפקדת העירבון במועד חייבה אף היא את דחיית הערעור הראשון באופן אוטומטי, וגם מבחינה עניינית לא היה מקום להחיות את הערעור הראשון לאחר שפסק הדין הראשון בוטל וממילא הערעור לגביו כבר אינו רלוונטי.

דיון