עמ"נ 38029-10-14 נרוש ואח' נ' עיריית בית שמש

ערעור על החלטת ועדת ערר מחוז ירושלים על פי חוק שירותי הסעד, תשי"ח-1958 ועל פי חוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992 (להלן: "הוועדה") מיום 23.7.14 (להלן: "ההחלטה") לדחות את ערר המערערים על החלטת עיריית בית שמש (להלן: "העירייה"), אשר דחתה את בקשת המערערים לבטל לחלוטין את כל החיובים שהוטלו עליהם בגין השמתו והחזקתו של אביהם, מר ולדימיר מילמן ז"ל (להלן: "האב" או "המנוח") בבית אבות במימון משרד הרווחה. במסגרת הערעור התבקש בית המשפט להורות על החזר כל התשלומים ששולמו בגין השמתו והחזקתו של האב בבית אבות.

הרקע לערעור

1.המערערים הגישו למחלקה לשירותים חברתיים בעירייה בקשה להשמת האב בבית אבות במימון המדינה, בשל היותו במצב תפקודי "תשוש" (זקוק להשגחה ולעזרה חלקית בתפקוד היומיומי). בקשת ההשמה אושרה והחל מיום 27.7.14 שהה האב במחלקת עצמאים/תשושים ב"בית אליסיה" בירושלים. המשיבה קבעה כי לאור מצבו הכלכלי של האב לא יוטל עליו חיוב בגין דמי כניסה לבית האבות אלא ינוכו במקור, מדי חודש, 80% מקצבת הזקנה שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי וכי במקום האב המערערים יחויבו בגין כניסתו לבית האבות והחזקתו שם. ביום 3.11.14 נפטר האב.

2.הערעור סב סביב מימון השמתם של זקנים בבתי אבות, נושא המונח לפתחם של שני משרדי ממשלה שונים: משרד הרווחה, המטפל בזקנים אשר מצבם התפקודי מוגדר "עצמאי" או "תשוש"; ומשרד הבריאות, המטפל בזקנים שמצבם התפקודי קשה יותר ומוגדר מצב "סיעודי" או "תשוש נפש", לפי הגדרות תקנות הפיקוח על מעונות (תנאי המגורים וטיפול בזקנים עצמאיים ותשושים במעונות לזקנים), תשס"א-2001. בקליפת האגוז, טענת המערערים היא כי יש להשוות ולאחד את הקריטריונים שקבעו שני המשרדים למימון ההשמה בבתי אבות כך שיחולו הקריטריונים המקלים יותר, אשר נקבעו בנהלי משרד הבריאות, כאשר במקרה זה, לא היה מקום לחייב את האב או את המערערים בתשלום כלשהו. ברם, בפועל הוטלו על המערערים החיובים הכספיים הבאים: חיוב כספי חד פעמי בגין דמי כניסה לבית אבות בסך 3,558 ₪ (שלימים הופחת בוועדת חריגים לסך של 2,000 ₪) (להלן: "התשלום החד פעמי"); תשלום חודשי עבור השתתפות בשהות המנוח בבית אבות בסך של 1,417 ₪ (6.5 נקודות זיכוי במכפלה ב-218 ₪). גם סכום זה הופחת בוועדת חריגים ל-1090 ₪ (5 נקודות זיכוי במכפלה ב-218 ₪) (להלן: "התשלום החודשי"). החלטה זו של ועדת החריגים אומצה גם על ידי ועדת הערר שדנה בעניינם של המערערים.

3.לשלמות התמונה יצוין, כי עניינם של המערערים נדון פעמים מספר על ידי גורמים שונים כדלקמן:

• מחלקת הרווחה בעירייה ערכה ביום 1.7.14 חישוב חוזר של התשלום החד פעמי כאמור לעיל והגיעה למסקנה כי מערער 2 פטור מהשתתפות חד פעמית ואילו מערערת 1 צריכה להשתתף בתשלום חד פעמי.

• ועדת חריגים מטעם משרד הרווחה (האגף לשירותים חברתיים ואישיים) החליטה ביום 24.7.14, ולאחר פניית סגן מנהל אגף הרווחה, להקל עם המערערים לפנים משורת הדין, על הפחתת התשלום השוטף ודמי הכניסה כך שהתשלום החודשי יערך לפי 5 נקודות זיכוי והתשלום החד פעמי הועמדו, כאמור, על 2,000 שקלים.

• הוועדה דנה בעניינם של המערערים ביום 23.7.14 וקבעה כי יש לחייב את המחלקה לשירותים חברתיים לבדוק שנית את בקשתם וציינה כי התקבלו בעניינם החלטות לפנים משורת הדין. ועדת הערר יידעה את המערערים כי היא נעדרת סמכות להורות על הפעלת מבחנים של משרד הבריאות במקום המבחנים של משרד הרווחה.

• מנהלת תחום בכיר במשרד הרווחה השיבה למערערים במכתב מיום 10.9.14 כי היא דוחה שוב את פנייתם לתיקון טעות חישוב בהחלטת ועדת החריגים, ונימקה את החלטתה בכך שהוועדה אינה נדרשת לבצע חישוב זכאות כפי שעורכים המערערים, אלא בהתייחס לנורמות הקיימות במשרד הרווחה ורואה לנגד עיניה את החשיבות שבגביית תשלום ולו תשלום סמלי להבדיל מפטור מלא. על כן היא סברה כי לא היה בסיס לפניית המערערים ולתחשיבים שנערכו על ידם. עוד ציינה, בהתייחס לשכרה של הבת, כי ההחלטה על עריכת החישוב לפי 5 נקודות זכות הייתה נדיבה בהשוואה להחלטות אחרות של הוועדה לגבי משפחות שפניותיהן נדונו בה. לדבריה, אכן אין תחשיב אחיד בין משרד הרווחה לבין משרד הבריאות, אך זאת משום שמדובר במשרדים שונים, אוכלוסייה שונה ושירותים שונים.