עמ"נ 38802-04-15 לאה שריג ואח' נ' רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "בית הדין לעררים" או "בית הדין") שדחה ערר על ההחלטה שלא להאריך את רישיון הישיבה והעבודה של מערערת 4 בישראל.

הרקע לערעור

1. מערערת 1, גב' לאה שריג (להלן: "האם"), הינה קשישה כבת 80, ילידת 1933, אשר לקתה במחלת אלצהיימר ובמחלות נוספות. האם אלמנה מזה 8 שנים, והיא אמם של המערערים 2 ו-3. מערערת 4 הינה אזרחית הפיליפינים, אשר הגיעה לארץ באשרת עבודה לענף הסיעוד ביום 13.8.04 ומאז טיפלה בשתי מטופלות שונות. במטופלת אחת, משנת 2004 ועד לשנת 2007; ובמטופלת השנייה, מיום 17.6.08 ועד שזו נפטרה ביום 7.11.13.

    

2. לטענת מערערים 2 ו-3, מצבה של האם החמיר והם נאלצו לשכן אותה בדיור מוגן ב"אחוזת בית" ברעננה, אך לאחר כניסתה לשם התברר כי בזאת לא די. היא זקוקה למטפלת צמודה ברוב שעות היממה. היא לא נטלה תרופות כנדרש, "הלכה לאיבוד" במקום, ואיבדה חפצים באופן תדיר. ברם, בשל התנהגותה החשדנית והתוקפנית, עקב המחלה, התקשו מערערים 2 ו-3 לאתר לאמם מטפלת הולמת אשר תישאר לטפל בה למשך זמן, והמטפלות שאותרו עזבו אותה כעבור ימים בודדים. לאור ההתדרדרות במצבה, נבחנה האפשרות יחד עם צוות "אחוזת בית" להעביר אותה למחלקה סגורה לתשושי נפש במקום, אך מכיוון שקיימים פרקי זמן בהם היא עדיין מודעת למצבה ונהנית מפעילויות חברתיות, נמצא כי השהות באותה מחלקה עשוי לפגוע בה. כל זאת עד אשר הגיעה מערערת 4, בתחילת ינואר 2014 לטפל בה, לאחר שנפטרה המטופלת הקודמת שלה. מערערת 4, לטענת המערערים, יצרה מיד עם האם קשר חם, מיוחד ואוהב.

    

3. לאור הקשר המוצלח והחם שנרקם בין השתיים, פנתה מערערת 2 בשם אמהּ ביום 21.1.14, לוועדה ההומניטרית המייעצת ברשות ההגירה (להלן: "הוועדה" או "הוועדה ההומניטרית") בבקשה להאריך את רישיון הישיבה והעבודה של מערערת 4 על מנת שתוכל לטפל באם.

    

4. ביום 23.3.14 ניתנה החלטת סגנית שר הפנים, המאמצת את המלצת הוועדה לדחות את בקשתה של מערערת 2 בשמהּ של האם (לטענת המערערים, תשובה זו התקבלה אצלם רק ביום 27.4.14). בהחלטה נכתב כי הבקשה נדחתה מכיוון שחלפו 7 שנים לפחות ממועד הכניסה הראשון של מערערת 4 לישראל, ועל כן אין לאשר את הבקשה, לפי הוראות סעיף ו'1.א. לנוהל מס' 5.3.0006 "נוהל הוועדה המייעצת לשר להארכת רשיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים" (להלן: "הנוהל"). כמו כן, נקבע בהחלטה כי הקשר הטיפולי הנטען בין מערערת 4 לבין האם התקיים במשך תקופה קצרה יחסית, כך שלא נמצאה מניעה להעסקת עובד זר אחר השוהה בישראל כדין.

    

5. תחילה תקפו המערערים את החלטת דחיית הבקשה בדרך של הגשת עתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"מ 37363-05-14) אך בשל הקמתו של בית הדין לעררים, לאחר שהתקבל תיקון מס' 22 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "החוק"), אשר נכנס לתוקף באותה עת, נמחקה העתירה, ותחת זאת הגישו המערערים, ביום 11.6.14, ערר לבית הדין לעררים. בערעורם טענו המערערים כי הנוהל מפלה בין קשישים סיעודיים לבין סיעודיים אחרים, מכיוון שבהתאם להוראות הנוהל, מי שזכאי לקצבת שירותים מיוחדים מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הכלל לפיו תדחה בקשתו להארכת אשרת שהייה של עובד הזר המטפל בו, מהטעם שהעובד הזר שוהה בישראל למעלה משבע שנים, אינו חל עליו. וזאת, לעומת הקשישים שקצבת שירותים מיוחדים אינה ניתנת להם וממילא חל עליהם הכלל האמור. עוד נטען כי החלטת המשיבה אינה מנומקת, לא ניתנה התייחסות ספציפית על ידי הוועדה לנסיבות המקרה, והמקרה לא נידון על ידי הוועדה לגופו של עניין. זאת ועוד, בעת הגשת הבקשה מערערת 4 שהתה כדין בישראל, ולא היה על המשיבה לדחות את טענתם לפיה נוצר קשר רגשי ותלותי בין מערערת 4 לבין האם. לבית הדין אף הוגש מסמך שנכתב ביום 24.4.14 על ידי עובדת סוציאלית העובדת ב"אחוזת בית" המתאר את טיב הקשר שנרקם בין מערערת 4 לבין האם. מסמך זה לא הוגש לוועדה, אשר לנגד עיניה עמד רק מסמך אחר – של ד"ר גלינה מ"אחוזת בית", שתיארה אף היא את הקשר שנרקם שבין מערערת 4 לאם.