עמ"נ 52635-05-15 זאמונצילה נ' מדינת ישראל

בקשה לסעד זמני בערעור לאסור על המשיב לנקוט בהליכי הרחקה כנגד המבקשת וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש ע"י המבקשת על החלטת בית הדין לעררים בת"א (כבוד הדיין דותן ברגמן) מיום 20.5.2015 בערר (ת"א) 2071-15, שדחה את בקשת המבקשת לביטול צו ההרחקה שהוצא כנגדה ולשחרורה ממשמורת (לאחר שבקשתה לשחרורה ממשמורת נדחתה גם בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 19.5.2015 (כבוד הדיין מרט דורפמן)).

אין מחלוקת שהמבקשת, אזרחית מולדובה, נכנסה לישראל ביום 25.10.2007 ברישיון עבודה ב/1 והחלה לעבוד כמטפלת בענף הסיעוד אצל הגברת אברהם בטי ז"ל (להלן – "המעסיקה") ועבדה אצלה (לטענתה החל מ-2009) עד לפטירתה ביום 4.2.2015 (כאשר אשרתה של המבקשת הייתה בתוקף עד ליום 1.1.2016). לטענת המבקשת, ביום 8.3.2015 החלה לעבוד אצל מעסיקה חדשה, גברת למקבלה קיקודשווילי (להלן – "המעסיקה החדשה").

ביום 14.5.2015 נעצרה המבקשת על-ידי יחידת האכיפה של המשיב והוצא כנגדה צו משמורת והרחקה מן הארץ (כאשר לטענתה היא הוזמנה על-ידי בנה של המעסיקה כדי לשלם לה את המגיע לה ואז נעצרה).

בערעור על החלטה זו, ניתנה ביום 20.5.215 החלטת בית הדין לעררים הנתקפת בערעור שבפניי (להלן – "ההחלטה").

בהחלטה זו נאמר כי המבקשת מסרה בשימוע כי היא מודעת לכך שהיה עליה לצאת את ישראל תוך 60 יום מסיום עבודתה אצל המעסיקה אך היא לא יצאה מישראל כי ביקשה לגבות כספים שחייב לה בנה של המעסיקה והיא מעוניינת להמשיך ולשהות בישראל.

המבקשת טענה כי היא זכאית להמשיך ולהסדיר את מעמדה בענף הסיעוד וכי נעצרה בעקבות מידע מודיעיני שהעביר למשיב בנה של המעסיקה בניסיון להימנע מתשלום חובותיו. כן טענה כי השימוע נערך לה כשהיא מבולבלת ומפוחדת וזכויותיה הבסיסיות נפגעו שעה שלא ניתנה לה זכות היוועצות עם עורך דין.

בית הדין לעררים קבע שלא מתקיים במקרה זה החריג לכלל שעובד זר בענף הסיעוד רשאי לשהות ולעבוד בישראל 63 חודשים, כאשר המבקשת נמצאת בישראל כבר 90 חודשים ואין בנמצא כל מעסיק סיעודי בעל היתר כדין המבקש להעסיקה ומבלי להידרש לנסיבות מעצרה שלא הוכחו די צרכם אין מקום להמשך שהותה בישראל כעובדת סיעודית.

יחד עם זאת, קבע בית הדין לעררים שראוי לאפשר למבקשת לנסות ולמצות את זכויותיה המשפטיות בטרם תורחק מישראל ולכן תגיש תוך 7 ימים את התביעה הכספית ועמה בקשה לעדות מוקדמת ואז תהיה רשאית לפנות לבית הדין לביקורת משמורת לשחרור בערבות לצורך מתן העדות המוקדמת ויציאתה מישראל מיד לאחר מכן, כאשר אם לא תוגש התביעה והבקשה לעדות מוקדמת תוך המועד הנ"ל רשאי המשיב להרחיקה מישראל.

בערעור נטען ע"י המבקשת שבית הדין לעררים טעה כשלא נדרש לנסיבות מעצרה הפסולות, שמעצרה נעשה עקב רצונו של בנה של המעסיקה שלא לשלם לה את זכויותיה, ושיש מקום למתן סעד זמני לערעור כדי שלא יסוכל מתן הסעד המבוקש בערעור ותימנע מהמבקשת זכות הגישה לערכאות.

כנגד זאת טוען המשיב שמדובר בהחלטת בית הדין לעררים בהחלטה סבירה שלא נפל בה פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור ואין מקום למתן סעד זמני בערעור עקב סיכויי הערעור הנמוכים, העובדה שהמבקשת עשתה דין עצמי, ושגם לאחר הרחקתה מן הארץ ניתן יהיה להמשיך ולדון בערעור, כשבכל מקרה אין מקום לשחרורה ממשמורת.

דיון