המ"ש 44-06-14 עמאר נ' מדינת ישראל

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מחודש ינואר 2014.

המבקש טען כי שלח בקשה להישפט במועד, אולם עשה זאת בדואר רגיל, ולא בדואר רשום כנדרש. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי משלא פעל המבקש כנדרש, אין לו להלין אלא על עצמו.

בדיקת נסיבות המקרה מעלה כי הן דומות עד מאוד לנסיבות שנדון בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"ת 12185-12-13 מירבי אמשיקאשוילי נ' מדינת ישראל.

בית המשפט המחוזי קבע שם כי משלא נשלחה הבקשה בדואר רשום כנדרש, אין אדם יכול להוכיח

את המשלוח בתצהיר.

בנסיבות אלה בחן בית המשפט המחוזי את הטענות לגופן ומצא לנכון לדחות את הבקשה.

מאחר ובמקרה דנן, האיחור בהגשת הבקשה אינו גדול, שקלתי את האפשרות לקבלת הבקשה, תוך חיוב המבקש בהוצאותיה. אולם לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות מצאתי לנכון לדחותה.

ראשית, המדובר בקנס שאינו גבוה יחסית, ושאינו עולה על סכום ההוצאות בו היה ראוי היה לחייב את המבקש לו הייתי מקבל את בקשתו.

שנית, וחשוב מכך, מנסיבות המקרה עולה כי למבקש לא נגרם עיוות דין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בעניין אמשיקאשוילי גרסת המבקש במועד קבלת הדוח אינה מתיישבת עם טענתו בבקשתו ותואמת את גרסת המאשימה. כך גם במקרה דנן, המבקש אשר קיבל את הדוח לידיו אמר לשוטר "לא שמתי לב שהוא לא חגור". המדובר בתגובה שהיא ראשית הודייה לפחות, וכאשר מדובר בעבירה מהסוג דנן של אחריות קפידה, אין כל חשיבות לשאלה האם שם לב הנהג לאי חגירה בידי הנוסע, או לאו.

בבקשה שבפניי טוען המבקש כי "לא ביצעתי את העבירה". אין מדובר בגרסה של ממש ואין באמירה כללית זו כדי לסתור את האמור בדוח, לפי גרסת השוטר ואף מפי המבקש עצמו.