ת"א 303-01-14 עבדלקאדר נ' חמרה

1.הנתבע מבקש לחייב את התובע במתן ערובה להבטחת הוצאותיו, היה וההליך ידחה בתום הבירור, כל זאת על-יסוד תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן תקנה 519). התובע מתנגד לכך. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה מצאתי שיש להיעתר לבקשה; להלן טעמיי.

2.התובע פתח תיק הוצאה לפועל נגד הנתבע והגיש בו לביצוע חמש המחאות שסכומן הנומינלי המצטבר 110,850 ₪; לטענת הנתבע, החוב העדכני בתיק ההוצל"פ מסתכם בכ- 133,000 ₪. לנתבע ניתנה רשות להתגונן, בהסכמה, על-יסוד טענתו כי ההמחאות נגנבו או הוצאו ממנו במרמה בידי צד שלישי – והתובע קיבלן לאחר מועד פירעונן, כשהן אינן שלמות ואינן תקינות על-פי מראן, ומבלי שלנתבע ניתנה תמורה עבורן. על כן, כך נטען, אין התובע עשוי להיפרע מהנתבע על-סמך ההמחאות.

3.תקנה 519 מעניקה לבית-משפט שיקול-דעת לחייב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע על-מנת שבתום הבירור – היה והתובע יצא וידו על התחתונה – לא יסבול הנתבע מחסרון כיס בשל ההליך שנכפה עליו. מטרת התקנה למנוע הליכי סרק שסיכויי הצלחתם הלכאוריים אינם גבוהים. תכליתה להבטיח שלא יגרם לנתבע חסרון כיס אשר לא יוכל לבוא על תקנתו בדרך הרגילה של חיוב התובע בתשלום הוצאות בתום הבירור, ככל שהתובענה תידחה.

4.אינטרס הנתבע שלא יצא וידיו על ראשו בתום ההליך, ללא יכולת להיפרע מהתובע את הוצאות הבירור, אינו חזות הכול; לצדו נשקלים אינטרסים נוספים, מהם הקשורים בתובע ומהם באינטרס הציבורי. הפעלתה של תקנה 519 תיעשה בזהירות, במקרה המתאים לכך, כדי לא להכשיל על הסף תובענות שראויות להישמע. הדברים יפים דרך כלל, ויש להקפיד בהם במיוחד מקום שמדובר בתובע שאיננו בעל אמצעים [רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן עניין איברהים)]. את זכות הנתבע שלא לצאת בחסרון כיס בשל הליך סרק שננקט נגדו יש לאזן אל מול זכות הגישה של התובע לערכאות – זכות שעל חשיבותה ומעמדה הרם אין חולק [שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 38-27 (מהדורה שנייה, 2008)].

5.מלאכת האיזון בין השיקולים השונים שמתמודדים על הבכורה מורכבת. היא מערבת עקרונות וערכים כלליים, כמו גם נתונים רלוונטיים שעניינם בהליך הקונקרטי, מהותו ומיהות הצדדים לו [רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל-מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (18.10.2007)]:

החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. [...] על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל [...].

6.ומן הכלל אל הפרט. התובע אינו אזרח ישראלי; אף שהוא נשוי לטענתו לישראלית, הוא ובני-משפחתו מתגוררים בטייבה. התובע ביאר כי הוא מצוי בהליך איחוד משפחות ובמסגרת זו מחזיק באישור כניסה לישראל אשר מתחדש מדי שנה בהתאם להליך המדורג, אך לא תמך את הצהרתו זו בתצהיר ולא מסר כמה זמן הוא נתון באותו הליך ומתי הוא צפוי להשלימו. התובע לא נקב בנכסים בבעלותו בישראל שניתן להיפרע מהם. היותו זוכה בתיקי הוצאה לפועל, ולו גם בסכומים גבוהים, אינו 'מטבע עובר לסוחר' ואין בכך כדי להעיד על יכולתו הכלכלית או על 'נכס' שהנתבע יוכל להיפרע ממנו, היה ויזכה בהוצאות. התובע לא צירף דפי חשבון בנק שיעידו על יכולתו הכלכלית; לעניין זה, בעצם היותו בעל חשבון בנק אין די. לבסוף, וזאת עיקר: אף שתשובתו של התובע לבקשה נסמכה על טענות עובדתיות, לא ניתן על-ידו תצהיר לתמיכתה והדבר אומר דרשני. לא ניתן אפוא להסתמך על טענותיו העובדתיות של התובע לגוף הבקשה.

7.נוכח היות התובע תושב הרשות הפלסטינית, ובאין אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי-דין של בתי-משפט ישראליים בשטחי הרשות, נחשב התובע לתושב זר שמתגורר מחוץ לישראל [ר' עניין איברהים]. אין בידי התובע נכסים בישראל שמהם ניתן יהיה להיפרע את הוצאות ההליך, ככל שהתובענה תידחה בתום הבירור. נתונים אלה מהווים את אחד השיקולים שעל יסודם יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו ויחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע.

8.אני דוחה את בקשת התובע להכריע בבקשה רק לאחר שתישמע גרסתו לגוף ההליך; אין מקום להכריע בבקשה למתן ערובה לאחר שמיעת ראיות. השלב הדיוני המתאים להידרש אליה הוא זה הנוכחי, בתחילת ההליך, טרם הכניסה לעובי הקורה של ראיות הצדדים ואף בטרם נדרש הנתבע להגיש את ראיותיו הוא בתצהירים.