ת"ק 722-07-13 אושמיאנסקי נ' אחים רזניק בע"מ

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ביום 9/3/14 , לפיו התקבלה תביעתו של התובע, והנתבעת חוייבה לשלם לה סך של 8100₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן הוצאות משפט בסך 350 ₪.

הנתבע בבקשתו לביטול פסק הדין מיום 23/7/14 , טענה הנתבעת באמצעות בעלי מניותיה, כי נפלה טעות באשר למועד הדיון וכי במועד הדיון הקבוע, אביהם שכב על ערש דווי והם סעדו אותו, עד למותו, זמן קצר לאחר מכן. לטענתם, נודע להם על קיומו של פסק הדין, רק עם פתיחת תיק ההוצל"פ ע"י התובע.

התובע הגיש את תגובתו לבקשה ביום 23/7/14 במסגרתה התנגד לביטול פסק הדין, בטענה כי תביעתו הינה כנגד חברה בע"מ ולא כנגד בעלי מניותיה . כמו כן טען כי יש לחברה זו מספר סניפים בארץ ולכן היה על נציג מטעמם להתייצב לדיון, על אף מצבו הנטען של האב.

בבוא בית המשפט לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו לבחון האם יש מקום לבטלו מחובת הצדק, או מכוח שיקול אחר ששוקל בית המשפט. לשם בחינת שיקולי הצדק יש לעמוד על טעמי אי-ההתייצבות לצד סיכויי הצלחת המבקש להוכיח עמדתו בבית המשפט, כמו גם שיש לעמוד על תום ליבו של המבקש. לנגד זאת, יש להעמיד את אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, ועל כן שומה על מבקש ביטול פסק הדין להגיש בקשתו במועד הקבוע בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976 [להלן: "התקנות"], דהיינו בתוך 7 ימים ממועד שנודע לו על פסק הדין.

עיון בתיק מעלה כי הנתבעת הגישה הבקשה לביטול פסק הדין זמן רב לאחר נתינתו, אולם לטענתה הבקשה הוגשה תוך 24 שעות מהמועד בו נודע לה על קיומו של פסק הדין.

לאחר ששקלתי את נסיבות העניין ואת האינטרסים השונים של הצדדים, אני סבורה שיש לאפשר לנתבעת להוכיח את טענותיה בבית המשפט, ולאפשר לה את יומה, אך זאת תוך חיובה בהוצאות לטובת התובע.