המ"ש 462-12-14 אבו קטיפאן נ' מדינת ישראל ואח'

1.בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 2.12.14.

2.למבקש נרשמה הודעת תשלום קנס בגין עבירה מיום 24.8.12 בשל נהיגה במהירות מופרזת (דו"ח תנועה מס' 90500547279).

3.במקרה דנן מדובר בדו"ח שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום על שם המבקש. לטענת המבקש, הגב' ירמי כלילה היא זו שנהגה ברכב ביום ביצוע העבירה. לבקשה צורף תצהיר הגב' ירמי כלילה בו הצהירה, כי היא נהגה ברכב במועד העבירה, ואליה מבקש הסבת הדו"ח האמור.

לטענת המבקש, נודע לו לראשונה אודות ביצוע העבירה וקיומו של הדו"ח רק בסוף חודש אוגוסט 2014 לאחר שקיבל לבקשתו פירוט הרשעות קודמות, ומשכך, נבצר ממנו להגיש את הבקשה במועד.

4.הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר ציינה, כי הדו"ח שולם ביום 10.11.13. המבקש קיבל הדו"ח ושילמו ומשכך הנאשם בבחינת הודה והורשע ונגזר דינו. על כן אין כל עילה לבקשה ובנסיבות אלה, מתנגדת לבקשה.

בעקבות האמור בתגובת התביעה לבקשה, טען המבקש, שערך בירור ממנו התברר, כי יתכן ופקידה האחראית על ביצוע תשלומים בעסק של אביו, שילמה הדו"ח. באם כך, ואכן בוצע התשלום, טוען המבקש, כי הוא בוצע "בניגוד לדעתי וללא ידיעתי" (סעיף 7 לתצהיר).

5. משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

יתר על כן, בהתאם להוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] – התשמ"ב 1892, מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בה הואשם, ועם חלוף המועד להגשת ערעור ההרשעה הפכה חלוטה.

גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.

6. במקרה דנן, הדוח נשלח למבקש בדואר רשום. ביום 10.11.13 שולם הקנס בגין הדוח.