פסק דין 30461-02-14

לפני ערעור מנהלי שהגיש המרכז לאוקונומיה בישראל בע"מ (להלן:"המערערת"), נגד ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית רחובות (להלן:"המשיב"), כנגד החלטתה שלא לפטור את המערער מארנונה לפי פקודת מסי העירייה ומסי ממשלה (פיטורין), 1938.

העובדות:

1.המערערת הינה מלכ"ר שנוסד בשנת 2003 במטרה לחנך ולקנות כישורי חיים ברוח עקרונות האקונומיה. עם התאגדותה נרשמה המערערת כחברה לתועלת הציבור (להלן:"חל"צ") וככזו נרשמה אצל רשם ההקדשות. בראשית שנת 2007 שכרה המערערת מבנה והסבה אותו לשמש בית ספר לכלכלת בית. על המבנה הושתו תשלומי ארנונה בין השנים 2007-2013.

המערערת הגישה עררים נגד החלטת מנהל הארנונה לחייבה בתשלומי הארנונה בכל שנה בין השנים 2007-2013, בטענה כי היא זכאית לפטור מארנונה, לפי סעיף 5(ב) לפקודת מסי העירייה ומסי ממשלה (פיטורין), 1938 (להלן:"פקודת הפיטורין"), משום שהיא עונה להגדרת "הקדש".

ועדת הערר נתנה החלטתה בעררים במאוחד ביום 2.2.2011, במסגרתה דחתה את העררים מטעמים טכניים. על החלטה זו הוגש ערעור מנהלי שנדון בבית משפט זה (עמ"נ 6970-03-11), במסגרתו הוחלט להחזיר את הדיון לוועדת הערר.

התיק הוחזר, כאמור, לוועדת הערר והיא נתנה החלטתה ביום 26.12.2013.

החלטת ועדת הערר:

2.ועדת הערר בחנה את מהותה ומאפייניה של המערערת אל מול סעיף 17 בחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979 (להלן: "חוק הנאמנות") הקובע הקדש מה הוא, ומצאה כי העוררת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא הקדש לצורך מתן הפטור לפי פקודת הפיטורין. מטעם זה נדחה הערר.

ההליכים בערעור זה:

3.במסגרת טענותיה בערעור טענה המערערת מספר טענות, ביניהן טענות נגד ועדת הערר על שלא הכריעה בעררים קודמים לשנה 2013, על שלא הכריעה בטענה לעניין חובת השימוע, על שהשיתה חובת הוכחה שלא כדין, ועל טעותה, לטענת המערערת, בפרשנות סעיף 5(ב) בפקודת הפיטורין ובשאלה מה הוא הקדש.

לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים, ביום 29.10.2014, התבקשו הצדדים להגיש סיכומיהם וזאת בעניין הקדש בלבד, בשאלה האם המערערת הינה הקדש, כלשונו בחוק הנאמנות אם לאו, ובשאלה זו בלבד. וכך עשו.

טענות המערערת לעניין הקדש:

4.המערערת טוענת כי המרכז הינו נאמנות שמטרתה קידום של עניין ציבורי, כהגדרתו בסעיף 26 (א) בחוק הנאמנות, כלומר, לשיטתה, המרכז הוא הקדש ציבורי. בשנת 2003 התאגד המרכז כחברה לתועלת הציבור, חל"צ, ונרשם אצל רשם ההקדשות ככזה.

סעיף 5(ב) בפקודה הפיטורין קובע כי כל בנין של הקדש לצרכי חינוך שפירותיו משמשים אך ורק להחזקת בית הספר, פטור מארנונה. לטענת המערערת, היא הראתה כי הינה הקדש לצרכי חינוך שפירותיו משמשמים אך ורק להחזקת בית הספר, ולכן היא זכאית לפטור. עוד נטען כי המרכז הוא נאמנות למטרות חינוך, שכן, לטענתה, חל"צ הוא מקרה פרטי של "נאמנות". בנוסף לזאת, טוענת היא כי לפי סעיף 26 בחוק הנאמנות, נאמנות שמטרתה היא קידום ענין ציבורי, היא הקדש ציבורי. מכל אלה יוצא, לטענתה, כי המרכז הוא נאמנות לחינוך ולכן המרכז הקדש ציבורי.

עוד נטען, כי על אף דרישות חוק הנאמנות כדי שיווצר ההקדש יביע רצונו ליצור הקדש, הרי שעל פי הפסיקה די שהמקדיש יביע כוונתו ליצור הקדש, כלומר יורה על הקדשת נכסים לטובת נהנה או לטובת מטרה.

המערערת מפנה את בית המשפט לבחון את הוראות סעיף 5(ב) בפקודת הפיטורין, על פי משמעותה בשפה האנגלית (להבדיל ממשמעותה בשפה העברית), ממנו מבקשת ללמוד כי מטבע הלשון "Educational trust " משמעו נאמנות לחינוך להבדיל "מהקדש לצרכי חינוך".

לטענת המערערת, תקנון ההתאגדות שלה כולל את כל דרישות ההקדש, לרבות הבעת כוונה ליצור נאמנות, קביעת מטרות, נכסים ותנאים לפעילות ההקדש.

לסיכום טענותיה טענה כי המרכז הינו אמנם חל"צ, אלא שמתוקף היותו חל"צ הוא מגלם בתוכו את כל היסודות הנדרשים ליצירת הקדש, ולכן מבקשת היא מבית המשפט להצהיר כי המרכז הינו נאמנות לחינוך, חל"צ למטרות חינוך והקדש ציבורי לצרכי חינוך.