מדינת ישראל נ' גולדברג

בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

ביום 24.6.18, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדוח המייחס למשיב עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, כאשר מיוחסת לו מהירות של 162 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 90 קמש.

המבקשת ביקשה לפסול את רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. לטענתה מדובר במהירות קצה, 72 קמ"ש מעל המותר ואף על פי שהמחוקק הוציא מככל עבירות מסוג הזמנה לדין מהירויות גבוהות של עד 50 קמ"ש מעל המותר, עדיין נהג זה חצה אף את הרף הגבוה.

המבקשת הפנתה לפסיקה אשר קבעה כי במהירויות גבוהות מעין אלו, אין המדובר בנהיגה שבהיסח הדעת אלא בכוונה ממש ( רע"פ 5250/12).

עוד הפנתה המבקשת לעברו התעבורתי של המשיב, אשר כולל 49 עבירות קודמות.

משכך, ביקש ב"כ במבקשת להמשיך ולפסול את המשיב עד לתום ההליכים כנגדו ואף מעבר לתקופה של 6 חודשים.

המשיב ביקש שלא לפסול את רשיונו. לדבריו, הראיות בתיק החקירה אינן מספקות ויש בהן קשיים וכשלים, אשר כבר עתה יש בהם כדי לכרסם כירסום ממשי בפוטנציאל ההרשעה בסופו של תהליך.

במקרה שכזה, טוען ב"כ המשיב, אין די כדי לפגוע בזכות היסוד של חופש התנועה של המשיב ויש להמתין לתוצאת המשפט ורק לאחר ניהול ההוכחות.

דיון והכרעה:

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה מעין זו, האחד הוא קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, והשני, הוא שלאחר משוכת הראיות,על בית המשפט לקבוע, האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.