מדינת ישראל נ' פישר ואח'

בקשה לסילוק על הסף של ערעור המדינה על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בגדרו קבע בית הדין כי על המערערת להעניק למשיבה 1 רישיון שהייה בארץ מסוג ב/1 לשנה, וכי עליה להעניק למשיבים 3-2 רישיון לישיבת קבע בישראל.

פסק דינו של בית הדין לעררים ניתן ביום 5.3.18 ואילו הערעור הוגש ביום 7.5.18.

המשיבים טוענים כי הערעור הוגש באיחור כיוון שלפי סעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין הוא 45 ימים מיום שהומצא פסק הדין למערער. המערערת טוענת כי במניין הימים לצורך הגשת הערעור אין להביא בחשבון את ימי פגרת הפסח – אשר חלה בימים 30.3.18 – 6.4.18 - ומכאן שהערעור הוגש במועד.

תקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – "תקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים"), קובעת כך:

"(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים"

תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים קובעת כי:

"תקופת פגרה של בתי המשפט לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה....."

על פי הוראות אלו הערעור שלפניי הוגש לכאורה במועד. ואולם, המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים קבוע בסעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל, אשר זו לשונו: