מדינת ישראל נ' פלוני

סגן הנשיא י' נועם:

1.לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט) בת"פ 57009-10-15 ובת"פ 12859-11-15. בהכרעת-דין מיום 31.1.16 (בת"פ 12859-11-15) הורשע המשיב בעבירת תקיפת בת-זוג – לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); ובעבירת העלבת עובד ציבור – לפי סעיף 288א לחוק; ובהכרעת-דין מיום 22.5.16 (בת"פ 57009-10-15) הורשע המשיב בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת-זוג – לפי סעיף 382(ג) לחוק, ובעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק. בגזר-דין שניתן ביום 9.7.17, בוטלה הרשעתו של המשיב בכל העבירות האמורות, ובית-משפט קמא גזר את דינו, ללא הרשעה, לשירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות, לחתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות שנמנו בגזר-הדין, וכן לחיוב המשיב לפצות את רעייתו "בדרך של מתנה או תשורה בסך 1,000 ₪" (כלשון גזר-הדין).

הודאתו של המשיב ניתנה במסגרת הסדר טיעון שלפיו תוקנו שני כתבי-האישום האמורים. הסדר הטיעון לא חל על שאלת ההרשעה והעונש.

2.להלן עובדות כתבי-האישום המתוקנים, העומדות ביסוד הודאתו של המשיב והכרעות-הדין.

המשיב נישא לרעייתו, המתלוננת, ביום 4.8.2015. כחודש לאחר הנישואין, בעקבות ויכוח שנתגלע בין השניים, נפלה המתלוננת על הרצפה והמערער "סטר לה באמצעות ידו בעינה השמאלית", וכן הִכה אותה במכת אגרוף בעינה הימנית. כתוצאה ממעשים אלו, נגרמו למתלוננת – שריטה בעפעף התחתון, "שטף דם תת-לחמיתי תחתון" וכן דימום (כלשון כתב-האישום). לאחר האמור התקשרה אִמה של המתלוננת למשיב, ובשיחה עִמו אמר לה המשיב כי יפגע בבִתה. בגין האירועים האמורים נקבע, כי המשיב ביצע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת-זוג ואיומים (אשר יוחסו לו, כאמור, בת"פ 57009-10-15).

כחודשיים לאחר מכן, ביום 2.11.2015, תקף המשיב את המתלוננת בעודה בהיריון, תוך שהוא מתקרב אליה בתנועה מאיימת ואוחז בפניה. בתגובה הגנה המתלוננת על פניה באמצעות ידיה, והלכה לעבר מטבח הבית. או-אז, תפס אותה המשיב בכתפיה וטלטל אותה. בהמשך, בחמת זעם, ניפץ המשיב בקבוק זכוכית על הרצפה. בעקבות מעשיו אלו, נלקח המשיב לחקירה במשטרה. בשעת החקירה קם המשיב ממקומו, פנה אל החוקר וצעק לעברו: "מי אתה שתגיד לי דברים כאלה"; ומשביקש החוקר כי המשיב יחזור לשבת במקומו, קילל אותו המשיב: "בן שרמוטה, בן-זונה, אתה סמרטוט, זה מה שאתה". בגין מעשים אלו נקבע, כי המשיב ביצע עבירות של תקיפת בת-זוג ושל העלבת עובד ציבור.

3.המשיב הִנו יליד 1980, נשוי ואב לתינוקת. מתסקירי שירות המבחן עולה, כי המשיב הוא הבן הבכור למשפחה המונה זוג הורים וארבעה ילדים. הוא סיים 12 שנות לימוד ולאחר מכן שירת שירות צבאי מלא בצה"ל. לאחר השחרור מהצבא למד המשיב נהיגת רכב ציבורי והוא עובד מזה מספר שנים כנהג שכיר בתאגיד תחבורה. שירות המבחן התרשם בתסקיריו, כי מדובר במערכת זוגית המתאפיינת ביחסי שליטה מצד שני בני-הזוג, וכן באלימות מילולית הדדית ביניהם. עם זאת, הביעו שני בני-הזוג רצונם לשמר את המערכת המשפחתית, תוך מודעותם לקשיים שבהתנהלותם במערכת הזוגית, וגילו מוטיבציה לערוך שינוי במטרה לנהל זוגיות ללא אלימות. לאור זאת העריך שירות המבחן, כי קיימת מסוכנות נמוכה להישנות מעשים אלימים.

במסגרת המעקב אחר המשיב, הוא שולב על-ידי שירות המבחן בקבוצה טיפולית מחוץ לשירות המבחן, וההערכה הייתה כי הוא פיתח מודעות עצמית, כמו-גם שליטה עצמית, ואף הביע רצון להמשך טיפול. עם סיום הטיפול האמור שולב המשיב בקבוצה טיפולית במסגרת שירות המבחן המיועדת לבני-זוג שנהגו באלימות. הוא השתתף באופן פעיל בקבוצה, גילה תובנות בדבר הדפוסים האלימים שבהתנהגותו, וההערכה הייתה שהטיפול מסייע לו. לאור נטילת האחריות, שיתוף הפעולה המלא בטיפול והשינוי שעבר המשיב בעניין דרכי התנהלותו, וכן על-מנת שלא לפגוע במקור פרנסתו של המשיב, שהוא גם מקור פרנסת המשפחה, המליץ שירות המבחן בתסקירו מיום 5.1.17 להימנע מהרשעה. שירות המבחן חזר על ההמלצה גם בתסקירים המשלימים מיום 23.3.17 ומיום 25.6.17, והציע להסתפק בהטלת עונש מוחשי וחינוכי בדרך של שירות לתועלת הציבור, זאת בצד צו מבחן – ללא הרשעה. בתסקיר האחרון אף הובעה עמדתה העדכנית של המתלוננת, שלפיה היחסים בין בני הזוג השתפרו מאוד בעקבות הטיפול וההליך המשפטי.

4.בגזר-דינו קבע בית-משפט קמא, כי מתחם הענישה ההולם, על-רקע נסיבות ביצוע העבירות בשני כתבי-האישום, נע בין מאסר קצר שניתן לרצות בעבודות שירות ועד למאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים. בהתייחסו לשיקולים הנוגעים לעונש המתאים בתוך המתחם, הביא בית-משפט קמא בחשבון את נטילת האחריות המלאה של המשיב, את נסיבותיו האישיות שפורטו בתסקיר, וכן את השתתפותו בהליך טיפולי משמעותי שאותו עבר בהצלחה ואשר שינה את דפוסי התנהגותו. על-כן סבר בית-משפט קמא, כי ניתן לקבוע את העונש מתחת לרף התחתון של מתחם הענישה ההולם, מטעמים של שיקום. בענייננו, החליט בית-משפט קמא לבטל את הרשעתו של המשיב ולהסתפק ברכיבי גזר-הדין שצוינו לעיל. בכל הנוגע לטעמים הנוגעים לביטול ההרשעה ציין בית-משפט קמא, כי המשיב עובד בתאגיד ציבורי "ויש להניח מן הסתם כי הרשעה עשויה לפגוע בו, לכל הפחות בדרך של פגיעה בקידומו ובהתקדמותו המקצועית; כך לגבי הנאשם וכך אף לגבי כל אדם". בית-המשפט הוסיף בהקשר זה, ש"נדמה כי מדובר בידיעה שיפוטית, שלפיה יעדיף כל מעסיק להעסיק עובד אשר רישומו הפלילי נקי לחלוטין מאשר עובד שכבר פגש בעבר במערכת אכיפת החוק". עוד ציין בית-משפט קמא, כי בבואו ליתן את גזר-הדין "הרי שראוי יהיה לבדוק את חומרתן של העבירות ואת האפשרות להסתיר ממעסיק עתידי את עצם ביצוען, שהרי זו משמעותה של אי-הרשעה". בנסיבותיו של המקרה דנן, שבהן המשיב נטל חלק בהליך טיפולי משמעותי, אשר תוצאותיו ניכרות ושבמסגרתו אף למד לשלוט על כעסיו, סבר בית-משפט קמא כי לא נשקף מהמשיב סיכון עתידי משמעותי, ואף "ניתן לומר כי הרשעה עשויה להזיק יותר מאשר להועיל"; שכן הרשעה עשויה להביא לפגיעה בפרנסתו של המשיב – דבר אשר יוסיף לחץ ומתח בין בני-הזוג ויהיה בו כדי לפגוע בהליך השיקומי. מכאן קבע בית-משפט קמא, כי הנזק שייגרם כתוצאה מההרשעה גדול מהתועלת הטמונה בהרשעה; ומשכך החליט לבטל את הרשעתו של המשיב בכל העבירות שביצע ולהסתפק ברכיבי גזר-הדין שצוינו לעיל.

5.המדינה מלינה בערעורה על החלטתו של בית-משפט קמא לבטל את ההרשעה, שלשיטתה אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה, אשר בהתקיימותם ניתן לסיים הליך פלילי ללא הרשעה בדין. לגרסת המערערת, לא היה בסיס לביטול ההרשעה, ולוּ מן הטעם שלא הוצג נזק קונקרטי בעניינו של המשיב, שכן לא הוכח כי הרשעה בדין עלולה להביא לפיטוריו ממקום עבודתו בתאגיד הציבורי. בנוסף גורסת המערערת, כי גזר-הדין אינו נותן ביטוי הולם למהות העבירות ולערכים המוגנים שביסודן, ואף לא מתיישב עם אמות המידה העונשיות הנהוגות. לפיכך, עותרת היא להרשעת המשיב ולהטלת מאסר בפועל, ולוּ בעבודות שירות.